הוא היה שם כמו תמיד יושב מתחת לעץ הדקל הגבוה שבקצה של הגבעה.
הוא תמיד ישב שם שרשרת דקה קושרת אותו לעץ, פעם הצעתי לו שאני
אביא מסור ואשחרר אותו, אז הוא הסביר לי שהוא בכלל לא רוצה
להשתחרר זה היה העונש שלו לשבת שם לנצח.
כששאלתי אותו על מה העונש הוא רק אמר שזה העונש הכי נורא על
הפשע הכי נורא, ידעתי שהוא לא רוצה לספר לי אז הפסקתי לשאול
אותו כי הוא פשוט לא היה בן אדם ששואלים אותו פעם שניה.
הוא ישב שם ולפעמים היה נדמה לי שהוא יושב שם מאז ומתמיד כאילו
מעולם לא היה יכול להיות אחרת, את שמו לא ידעתי הוא היה האיש
של העץ תמיד יושב שם כי אין לו ברירה.
הוא היה נורא חכם, היו לו עיניים שקועות כאלה שיכולתי לדעת
שראו הכל אבל ממש הכל.
הייתי בא אליו כמעט כל יום ומספר לו הכל ממש הכל כלום לא
הסתרתי ממנו וגם לא שיקרתי לו אף פעם והוא היה יושב שם ליד העץ
שלו ומסתכל עלי בעיניים החכמות שלו מקשיב כמו שרק הוא יודע
להקשיב וכשהייתי מסיים לספר לו הוא רק היה מהנהן בראש שלו,
ומתחיל לזמזם מנגינה עצובה.
הוא גם היה מספר לי סיפורים היו לו המון סיפורים ישנים ישנים
על המון דברים וכשהיה מספר לי הייתי יושב מתכרבל בתוך המעיל
מקפל את רגלי ומקשיב לו, הרגשתי שאסור להפריע לסיפור לא הייתי
מסוגל להוציא מילה כל עוד משך אותי בחוטים נסתרים אל העבר ורק
שהיה מסיים ונאנח את האנחה הקבועה שלו הייתי מחייך אליו חיוך
קטן, לא הייתי צריך יותר מזה כדי להראות לו שאני מעריך אותו
והוא היה מבין הוא תמיד מבין.
אף פעם לא הצלחתי להבין איך הוא מסוגל לשבת שם כל כך הרבה זמן
בלי לעשות כלום רק להסתכל על העיר הסואנת, אני הייתי משתגע אבל
הוא היה משהו מיוחד אחר מהכל.
שהייתי עולה על הגבעה מין תחושת רוגע נעימה הייתה עוטפת אותי
וכל העייפות והעצבנות של היום הייתה עוזבת אותי ומפנה מקום
לתחושת הציפייה של פגישה איתו, אהבתי את הפגישות האלו היה בהן
משהו נעים, התרחקות מכל העולם ושקט נעים.
הערב עליתי בפעם האחרונה על הגבעה שדמעות מרטיבות את עיניי
ומתערבבות עם הזיעה ששטפה את פני מהעלייה הקשה.
כשהגעתי אליו הוא הביט בי במבט המבין שלו ושאל ללא מילים את
השאלה שכל כך פחדתי שישאל, למה אתה בוכה שאלו עיניו, התיישבתי
לידו מסתכל לתוך העיניים החומות שלו.
אני עוזב לחשתי לו בקול צרוד, והוא חייך, פשוט חייך דמיינתי
לעצמי אלפי תגובות שיכולות להיות לו אבל אף פעם לא חשבתי
שיחייך.
אני יודע הוא אמר בקול השקט והשקול שלו.
כן ברור שהוא יודע הוא תמיד יודע ולמרות זאת הוא מקשיב, נותן
לי להוריד הכל מהלב שלי.
סיפרתי לו שאנחנו טסים לחו"ל וכנראה שלא נחזור, ושאני אתגעגע
אליו, מאוד, והוא חיבק אותי בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותו הוא
חיבק אותי, הי לו חיבוק נעים כזה מלא עוצמה.
ישבנו שנינו כמה דקות בשתיקה מסתכלים אל העיר הסואנת.
הוא שבר את השתיקה ואמר לי שהוא צריך לספר לי משהו, שהוא צריך
לספר לי על העונש שלו, באותו רגע העיניים שלי נדלקו תמיד שאלתי
את עצמי את השאלה הזאת.
והוא התחיל לספר לי, הוא סיפר לי שהוא ישב פה לנצח הוא כבר
יושב פה המון זמן מאז ומתמיד, בערך, ושכל פעם הוא מוצא מישהו
ועוזר לו מקשיב לו, והמישהו הזה חייב להיות טהור מלא בטוב, אתה
אחד מהם מאותם אנשים טהורים שאני בוחר ועוזר להם מקשיב
לסיפורים שלהם ועכשיו שתעזוב אני אמצא עוד מישהו כזה ואעזור גם
לו.
נדמה היה לי שהוא סיים את הסיפור, אז שאלתי אותו בגמגום אבל על
מה בכלל נענשת?
הוא הפנה אלי את מבטו וחייך אלי חיוך קטן מלא מסתורין אני
נענשתי על הפשע הכי חמור, על יצירת האדם, לא בעצם לא על זה,
נענשתי על זה שיצרתי את האדם ולא ידעתי לשלוט בו בהתחלה הכלב
היה בסדר האדם לא השחיט את הטבע לא רצחו אחד את השני את השני
לא אנסו לא שדדו והכל היה טוב ויפה אבל תסתכל על העולם היום
תראה איך האדם הורס את העולם הזה את הכל, הוא לא יודע להעריך
את מה שנתנו לו, ורק מעטים מבינכן יודעים באמת את טיב החיים
אותם אני מלמד כאן עד שהם עוזבים.
הוא נאנח אנחה כבדה וידעתי שזה סוף הסיפור, אבל לא ידעתי מה
להגיד לו אז שתקתי.
עד שפתאום הבנתי משהו.
"אז רגע" שאלתי אותו "אתה בעצם אלוהים?"
הוא חייך אלי חיוך עצוב נורא ואמר אני הייתי אלוהים עכשיו כבר
אין אלוהים כי ביום שבו האדם גרם לי להיות כלוא כאן ממלכת
השמיים נותרה ללא מנהיג והתפזרה לכל עבר עד שהתנדפה, אתה יכול
לראות בעצמך למה זה גרם, הטוב בעולם כמעט נגמר.
אני אחיה פה לנצח כי אני אלמוות ואמשיך ללמד את האנשים הטובים
המעטים שנשארו.
למען האמת לא הייתי מופתע נורא הרגשתי כאילו זה היה משהו
שידעתי ועכשיו רק נתנו לזה מילים.
קמתי על רגלי מסתכל עליו בפעם האחרונה והוא חייך אלי ושלח את
זרועותיו לעברי חיבקתי אותו חזק חזק והוא הבטיח שאף פעם לא
ישכח אותי.
ואני לא אמרתי כלום ודמעה קטנה שנחתה מעיני על כתפו אמרה הכל
ללא מילים.