מסתתרת מתחת למסכה צבעונית של אושר מנסה להסתיר את ים הכאב
והדמעות שבתוכה.
שמה סכר גדול שלא יוכלו לראות מה קורה לה.
משחקת אותה שמחה ואנשים לא רואים מה קורה לה בפנים איך היא
מתפוררת.
איך לאט לאט עוד שכבות שחורות מכסות על הלב שלה וממיסות ממנו
את כל השמחה שעוד נשארה בה.
איך ידעה לעבוד על כולם לשחק איתם כאילו היו בובות לתת להם
לחשוב שהכל בסדר שהחיים שלה מושלמים, עם אותו חיוך מהפנט וצחוק
משוחרר תמיד קנאו בה, בזה שהיא מאושרת ואף אחד לא תיאר לעצמו
מה קורה לה בפנים, הלוואי וידעו, אולי אז היו עושים משהו,
משנים את הבלתי נמנע אבל היא בשלה ממשיכה בהצגה האינסופית שלה,
מראה לכולם כמה הכל בסדר.
היא לא בכתה אף פעם, לפחות ככה חשבו, אף אחד לא ראה אותה בוכה
ורק בשעות הקטנות של הלילה כשהיא שוכבת על מזרון קרוע בלי סדין
ומתכסה בשמיכה דקה הדמעות באות ומכסות את הפנים בשכבה של
רטיבות, אבל אף אחד לא יודע, כי בבוקר שוב היא לובשת את
התחפושת הנצחית שלה השמחה המאושרת.
כל אלה שאמרו בשקט תראו אותה לה אין בעיות היא תמיד מאושרת
אוהבת את עצמה ואת האחרים ולא ידעו שאלו אותם מילים שהיא לוחשת
כל בוקר לעצמה במראה כדי שגם היא תאמין וכשהיא מרגישה שהיא
מאמינה היא יוצאת החוצה ואז גם כולם מאמינים.
הצגה שמתחילה כל בוקר מחדש ומפסיקה רק לכמה שעות בלילה שהירח
משגיח כמו במאי מקצועי שההפסקה תיגמר בזמן.
היא ידעה להתרחק מגופה ולהסתכל בעצמה מלמעלה, להפסיק להיות
היא, עד שתהיה לבד.
פחדה מהיום בו תישבר המסכה לאלפי רסיסים וכולם יוכלו לראות
אותה באמת.
שנאה להיות לבד כי ידעה שלבד אין מסיכות כי לעצמה אי אפשר
לשקר.
כולם אהבו אותה, לא אותה את הדמות ששיחקה בפניהם, אהבה להשתעשע
עם הדמות הזאת לתת לה להשתלט עליה להיסחף בתוך מילים מצחיקות
שהיתה אומרת ולשכוח שזאת לא היא אלה רק הצגה.
היום ההצגה נגמרה וכולם היו עצובים כי עכשיו נעלמה להם
היפיפייה עם צחוק הפעמונים זאת שתמיד מאושרת אבל הם לא ידעו
שלא היא שמתה היא תמיד תחיה כאשליה או זיכרון אבל ההיא האמיתית
זאת בלי המסכות והשקרים תעלם לעד כי מעולם לא הכירו אותה ואיש
לא יזכור אותה יותר ורק המזרון הקרוע עם החורים ייזכר באותן
דמעות מלוחות שהרטיבו אותו בשעות הקטנות של הלילה.