הירח תמרה, הירח. הוא שם, למעלה, בשבילך. האור שלו חזק מידי
בשביל עיניים עדינות כמו שלך, והאצבעות השבריריות שלך לא יוכלו
לגעת באור שיוצר כוויות עמוקות מידי על עורך הרך.
תמרה רצתה רק את הירח, תמיד. העיניים שלה היו עיוורות לכל מה
שקרה סביבה, לא רואה, לא רוצה לראות. וכשהיא מסתכלת הכל
מתפורר. כל שעיניה יכלו לראות בלי להשאיר צלקות היה הירח הבהיר
מעל עמק הולדתה, והעיניים השקופות שלה היו רואות אותו בצבעים
שאיש לא ראה לפניה, אף אחד לא מכיר, כי הם היו רק שלה.
האצבעות של תמרה גיששו בחשכה אחרי אור בהיר מידי שמשאיר לה
פצעים למזכרת, על עיניים שקופות שהיא כבר לא עוצמת.
היא רוצה אותו, הירח שזורח בשבילה כל לילה, וכשתחדל הוא יפסיק
לזרוח לה ולי. תמרה, הירח בשמיים. את לא יכולה להגיע אליו. הוא
לא יכול להיות שלך עדיין, את קטנה מידי, והחוט לא מספיק ארוך.
עם עור בהיר כמו שלך, אנחנו נאבד אותך באורו המר, ואז איך נוכל
להחזיק אותך שלא תפלי מטה מטה, אל תוך החלל? כשלא מחזיקים,
אנשים יכולים ליפול. הירח, תמרה, לא יזרח לנו יותר אחרי שתפלי
אל תוך נצח לא לך. אל תחזיקי בירח, הוא מרושע, באמת. האור הזה
שלו לא שם למענך, רק כדי לתפוס אותך בלב ולמשוך חזק יותר, חזק
יותר, אליו.
תקפצי תמרה, גבוה יותר! את כמעט נוגעת בחבל, אם רק תצליחי
לתפוס הירח יהיה שלך לנצח. רק עוד קצת ואת כבר תופסת. אל תבכי
תמרה, לפעמים גם אני כמעט מצליחה לאחוז בדבר הוא עובר בין
אצבעותיי, ואני נופלת... תנסי שוב, את כבר קרובה כל כך. הירח,
תמרה! הוא מחכה לך!
היא מטפסת בחבל כמעט שקוף, הבוהק באור חלבי, ואצבעותיה הדקיקות
נכוות שוב ושוב, והיא כבר כמעט עוזבת. לא יכולה להסתכל למעלה,
היא מרגישה כאילו היא נמשכת כשבעצם היא נופלת. למטה זה מפחיד
מידי לראות, עיוורון פתאומי וגרגרי חלומות שהתקלפו פוגעים
בפניה. הירח תמרה, מהרי, הוא מחכה.
רגליים דקיקות בשמלה צהובה וגרבי רשת, צועדות על ירח עירום
וקר. צבעים נשפכים אל תוך עיניה, מעיינות של אושר שהירח לקח
לה.  שוטפת ידיים קטנות בתוכם. הירח, תמרה, לא יחזיר את שלקח
ממך. יפה לתמרה שם למעלה, יושבת על הירח ומנפנפת בידה אל נוף
בלתי נראה. אני מסתכלת אל השמיים, ותמרה לא שם. היא כבר שקופה
לגמרי כשהיא איתו. היא לא שם וזה לא כואב לה. קוטפת פרחים של
הזיות. את יודעת תמרה, פרחים לא גדלים על הירח. אני מסתכלת
למעלה ורואה את הכל צבעים שעוד לא ראיתי והכל גלוי לעיניי והכל
שם בשבילי ופתאום אני מרגישה את עצמי ואת כולם ואת כל הרגשות
ביחד ואני בוכה וצוחקת ומפחדת וכל כך בטוחה ומאושרת. תמרה נתנה
לי הכל. תמרה נתנה לי הכל, ולא נשאר לה דבר בשביל עצמה.
כבר חושך בחוץ, והחבל נעלם לה, לתמרה. הכל נעלם לה. האושר
הנצחי, הפרחים של דמיונה. החבל, תמרה. החבל! איפה הוא? איך
תוכלי לרדת? עומדת ורועדת, ומביטה סביבה על הכל, ואין דבר שהיא
לא רואה, והיא לא רואה דבר. תמרה לא בוכה, גם את זה לקח לה
הירח. היא אפילו לא יכולה לבקש את הדמעות בחזרה, כי הוא כבר
נתן אותן לשמיים. אור מדגדג ושורף לה באצבעות. הירח תמרה, אל
תתני לו לכוות. ואל תחזרי, תמרה, טוב לי פה עם כל הצבעים שלי,
והפרחים וההזיות והלראות-לא לראות. והכל מנצנץ באור חיוור,
חולה. וצבעים בהירים נופלים על ראשינו, תמרה, אל תיקחי לנו את
זה. זה שלנו עכשיו. החבל לא שם, תמרה. באמת, הוא נעלם. אל תרדי
יותר, תישארי על הירח ותתני לנו רגשות.
תמרה על הירח, תמרה לא שומעת.
אור ירח חיוור, הירח גוסס, תמרה. איפה החבל? איפה הוא? את
יודעת שהוא היה שם. את כבר לא נראית, כמוהו, ואין איש יכול
למצוא אתכם. חיוורון. את בוהקת מהלב החוצה, ואיך שלב יכול
לפעום גם כשהוא לא שלך עוד, ולהבהיק באור חיוור ומנצנץ. עוצמת
עיניים חזק-חזק ומקווה להתעורר מתוך חלום, פוקחת עיניים וכבר
רגילה לאכזבות. מעבירה אור כחול-ורוד סמיך בין אצבעות דואבות,
מביטה סביבה. רואה נצנוצים וכלום.
תמרה עומדת על הקצה. אין מי שיחזיק בה על הירח, תמרה קצת
מפחדת. היא לא רואה את הקרקע, וגם לא שמיים. רק כוכב אחד מרוחק
בתוך ערפל. תמרה רועדת ורוצה לבכות אבל אף דמעה לא זולגת. היא
עוצמת עיניים ויודעת שלא תוכל להתעורר. אל תפתחי את העיניים
תמרה, הכל שלנו עכשיו, ואנחנו לא רואים כלום, ואנחנו רואים
הכל, ואור סמיך מלטף לנו את הבטן ובין האצבעות.
תמרה נושמת עמוק, ולא אכפת לה. שמלה צהובה, גרבי רשת עוטפות
רגליים ארוכות, פצעים, כוויות, עיניים שקופות שיכולות לראות רק
את האושר הגנוב שלה, שיכולות לראות הכל אך בוחרות לראות כלום,
והיא מחייכת לעצמה חיוך מריר, וקופצת.



26.2.2003