והוא הלך. נסע. והוא לא יחזור. לפחות ככה הוא אמר. במסיבת
הפרידה עוד לא עיכלתי. עוד לא רציתי לעכל. לא הייתי מוכנה לזה.
והוא נסע לו. רק שבוע אחרי, שבוע בלי, הבנתי, והרגשתי איך זה
הולך להיות מעכשיו. רק שבוע אחרי, הדמעות פרצו החוצה, רק שבוע
אחרי, קלטתי. רק שבוע אחרי, המחסום נשבר.
כשהגעתי לבית הספר החדש בכיתה ד', מן הסתם לא הייתי בדיוק
מהמקובלים בכיתה. הייתי "הילדה החדשה". שאף אחד לא מכיר, וגם
לא מתאמץ להכיר. חוץ ממנו. הילד שישב בצד, קרא ספר למרות שכולם
חשבו שזה "חנוני", התרכז בדברים קצת יותר עמוקים, כבר מהגיל
הזה. היחיד שהתאמץ להכיר, לשאול, לדבר, לחייך, להתחבר. ביום
הראשון, כשרק הגעתי, ישבתי לבד, החזקתי את הדיסקמן, שומעת את
הצלילים, ולא מקשיבה. מסתכלת על כולם, בוחנת אותם בוחנים אותי.
חושבים שלא שמתי לב למבטים. והוא פשוט ניגש, הציג את עצמו ושאל
אם הוא יכול לשבת לידי. "בטח", אמרתי, עם חיוך. כי אמא אמרה
לחייך הרבה, להיות חברותית. הוא התיישב, ומהרגע הזה לא הפסקנו
לדבר. בשיעור, בהפסקות, בדרך הביתה, הוא אפילו סחב אותי איתו
לצופים, ובערב, בטלפון, להזכיר אחד לשני לעשות את השעורים
במדע, או את המשימה במולדת.
ואני, שתמיד מתאהבת על המקום, לא משנה מה, כמובן שבהתחלה
התביישתי. אבל הוא, כל כך פתוח, ותמיד עם מה להגיד, לא השאיר
מקום לביישנות שלי. אז נפתחתי אליו. סיפרתי לו, על איך שאמא
ואבא התגרשו אחרי תהליך ארוך ומכוער, ואיך שאמא קיבלה את עבודה
בעיר אחרת והיינו צריכים לעבור, ואיך שבכיתי ולא רציתי, כי לא
רציתי לעזוב את אבא ואת החברות, אבל לא ממש הקשיבו לי. כי מי
מקשיב לילדה בכיתה ד'? אף אחד. אז הנה אני, בעיר חדשה, חיים
חדשים, ולעזאזל עם איך שאני מרגישה.
הוא תמיד אמר שאנחנו כמו אחים בדם. ומאז, עברנו לכיתה ה', ו',
סיימנו יסודי, עברנו לחטיבה. בעזרת פרוטקציות מדודה שלו,
שעובדת כמורה בחטיבה אצלנו, יצאנו באותה כיתה. קצת התרחקנו
בכיתה ז', כל אחד פנה לכיוונים קצת שונים, והשוני בין המינים
פתאום באמת שינה משהו. אבל ביסודו של דבר, נשארנו אחים. אחים
בדם.
עברנו את החטיבה די במהירות. הכרתי עוד המון חברות, התפתחתי
מבחינה חברתית, ונהנתי מזה, כל כך. אבל איתו זה היה משהו
מיוחד. תמיד היינו יושבים יחד בהפסקה הגדולה, בחוץ, ככה באמצע
הרחבה, יושבים על הרצפה בישיבה מזרחית. הייתה לנו מן תחרות
כזאת, תחרות לא מוכרזת, שבה כל אחד היה צריך להגיד ירידה יותר
שנונה ומצחיקה על כל אחד שעובר.
ואז הגיע הטלפון - "אנחנו צריכים לדבר". נפגשנו ליד הקיוסק.
הוא הזמין אותי לארטיק. הוא אף פעם לא הזמין אותי לארטיק. "מה
קרה?", שאלתי קצת בלחץ, יותר מתמיד. "אני עוזב. לתמיד."
הוא הסביר והסביר והסביר, הסביר כל כך הרבה. אמא שלו, עובדת
במשרד החוץ, ויש איזה שגריר ישראלי אחד בצרפת, שעבר התקף לב,
ומחזירים אותו לארץ, ובלה בלה בלה. כבר לא הקשבתי אפילו. הוא
המשיך לדבר, ונראה די מופתע כשפתאום חיבקתי אותו. חשבתי שככה
הוא ישאר איתי תמיד, שהוא לא יוכל ללכת, לא יוכל לזוז ממני.
הוא רק אמר "אני מצטער" וחיבק אותי בחזרה. "אבל לתמיד?",
שאלתי. "אמא שלי אומרת שיותר מדי מעברים לא טובים בשבילי, ושגם
ככה המשפחה שלה בפריז, וכבר מזמן היא חשבה למעבר לשם. את יודעת
איך זה, מי מקשיב לילד בן 15?", הוא אמר, וחייך, את החיוך
המיוחד שלו, עם גומת החן בפינה הימנית. "אף אחד", עניתי. וככה
עמדנו, באמצע הרחוב, מחובקים. ואפילו לא היה לי אכפת מהילדים
הקטנים שעמדו לידנו וגיחכו. ואפילו לא היה לי אכפת שכבר החשיך.
לא רציתי שהוא ילך. אבל ידעתי שאני לא יכולה למנוע את זה. אחרי
חודש של הכחשה, הוא התחיל כבר לארוז. עשינו פעולת פרידה
בצופים. עשינו מסיבת פרידה בכיתה. חיבוק פרידה. והוא הלך.
לתמיד. בלי שאמרתי לו אי פעם איך אני מרגישה. אני אוהבת אותו.