הסתכלתי עליה רוקדת. גופה החטוב נע לפי הקצב וכך גם לבי. היא
נעה בכזו קלילות, עם כל כך הרבה חן. ראשי הסתחרר.
היא הייתה מרוכזת במוסיקה, כל כולה צעק יופי וקלילות.
יצאתי מהאולם.
בחוץ, ראיתי אותה, הולכת לאט, מתנשפת, כנראה מהריקוד המאמץ.
הכרתי אותי, והיא אף הכירה אותי, ולכן לא היה כל צורך שאציג את
עצמי. התקרבתי אליה ופתחתי בשיחה.
"היי מה שלומך? ראיתי שרקדת", אמרתי.
"כן. למה לא הצטרפת אלי?", היא שאלה אותי.
"הריקוד הוא לא משהו שאני מתמחה בו", עניתי לה בכנות.
"חפיף", היא אמרה.
והשיחה גלשה. בסופה, נכנסנו חזרה לאולם, והיא ניסתה ללמד אותי
לרקוד. לא הצליחה.
בסוף הערב ניגשתי אליה בשנית, אחרי שעזבה אותי למען פחית קולה
מרווה.
"רוצה שנלך ביחד הביתה?", שאלתי בהיסוס. הצעד הראשון אף פעם לא
היה הצד החזק שלי.
"למה לא?", ענתה לי.
הלכנו לאט, בצעדים מדודים, והשתיקה עמדה ביננו כחומה שאין לה
פרצה. ואז היא התחילה לדבר. לא ממש הקשבתי לה, אלא העברתי את
עיני במורד ומעלה גופה, ולבי קפץ ממשכנו כאילו הוכש ע"י נחש
בכל פעם שהשגיחה בעיני המודדות את יופיה. היא צחקה, ועם צחוקה
השתחררו כל המתחים שליוו אותי בשעה שהלכנו ברחובות העיר.
כשהגענו לפתח ביתה, עמדתי ללכת מהמקום, כאדם מובס ועיני תקועות
בקרקע. וגם היא חששה עד שהוציאה מפיה את המשפט: "רוצה לבוא
איתי מחר לים?", שאלה.
"כן", עניתי," באיזו שעה?"
"ניפגש כאן בשעה ארבע", אמרה ללא היסוס.
"אוקי", עניתי קצרות, מחכה ללכת משם ולתת דרור למחשבותיי.
אחרי שנפרדתי ממנה לשלום, התחלתי ללכת לכיוון ביתי. האוויר היה
חם ולח, ורוח חמה נשבה על פני. ראשי היה ריק ממחשבות, וכך גם
נכנסתי לחדרי בשקט, ושקעתי לתוך שינה חסרת מחשבות.
למחרת קמתי עם שמחה בלבי.
התלבשתי מהר והלכתי לכיוון ביתה. ראיתי אותה, אמרתי לה שלום
סתמי, והתחלנו ללכת לכיוון הים. שם, פרשנו מגבת על החוף
והתחלנו לדבר. עד מהר נגמרו לנו המילים ולכן נכנסו לים. התחלנו
לשחות, והיא קפצה לעברי והשפריצה עלי מים.
"ככה אה?", שאלתי בקול מתגרה, ועד מהרה התחלנו במלחמת מים,
כאשר גם היא וגם אני רצינו לנצח.
אחרי שהפלתי אותה לחוף, היא צחקה והרימה ידיה בהכנעה-
"נכנעת!", היא צעקה, "ניצחת!" ואני צחקתי. החוף כבר היה ריק
ממתרחצים ורק אנחנו היינו שם. עזרתי לקום ובן רגע נשקה לשפתי.
גופה החם והרטוב דבק לשלי והחזקתי אותה. הזעתי. גלי חום שטפו
את גופי, וראשי היה משוחרר. כאשר התרחקה ממני, מבטה היה קפוא.
ואז, קפצה עלי, הפילה אותי לקרקע וצעקה- "ניצחון סופי!" החלטתי
לוותר לה, למרות שידעתי שיכולתי לנצח...אבל נתתי לה לחוש את
השמחה.
התלבשנו, ולקחתי אותה למסעדה משגעת ליד החוף. אכלנו, וצחקנו,
ובסוף הערב שוב ליוויתי אותה לביתה, והיא שאלה, די מבולבלת-
"אז מה...אנחנו זוג? איפה אנחנו עומדים?"
הבנתי את רצונה בבהירות, ולבי צעק בקרבי- ברור שאנחנו זוג!
אבל כל מה ששפתי הוציאו היה-" כן, אנחנו זוג"
שמחתה הייתה ללא קץ, וכך גם שמחתי. נשקתי לה על שפתיה ונפרדתי
ממנה לשלום.
כאשר הגעתי הביתה, התקלחתי, והשתרעתי על מיטתי. שקעתי לשינה עם
חלומות רבים, שלא יכולתי לפרש.
יום למחרת חזרנו ללימודים. השמועות קיבלו כנפיים ועד מהרה כל
בי"ס ידע שאנחנו זוג. קנאים רבים שלחו לעברנו עיניים ירוקות
מקנאה, ורבים באו לאחל לנו הצלחה בזוגיות.
כל פחדינו נעלמו כלא היו.
היום עבר מהר וחזרנו הביתה ביחד. התיישבתי ליד שולחני בכדי
להכין שעורי בית ,ירדתי עם הכלב שלי, הלכתי לאימון כדורסל
והיום חלף מהר.

למחרת בבוקר קמתי כשלבי ניבא לי רעות. הלכתי לבי"ס עם ההרגשה
הזאת שלא נתנה לי מנוח. ראיתי אותה, ונשקתי לה והיינו ביחד כל
ההפסקות. כשנגמר היום ביקשה ממני ללוותה הביתה, אבל סירבתי
בטענה שיש לי הרבה שעורי בית. האמת הייתה שלבי לא נתן לי מנוח
ופשוט רציתי לחזור הביתה ולהירדם כמה שיותר מהר. היא נפרדה
ממני שמחה, מבינה את תירוציי, ואצה לבית שלה כיוון שנזכרה
שעליה לאסוף את אחיה מהגן.
חזרתי הביתה, ונרדמתי מיד. בערך השעה שש העיר אותי צלצול
הטלפון.
"הלו?", עניתי עם טשטוש קל מהשינה.
"מדברים מהבי"ח. שירלי נדקרה ומצאנו את הטלפון שלך בארנק
שלה...", אמרה המזכירה בקול מנוכר.
לא חיכיתי שהיא תסיים את משפטה והתלבשתי מהר ורצתי לבי"ח.
כשהגעתי ראיתי את כל המשפחה שלה, עם דמעות בעיניהם.
"ה..היא...אממ... לא שרדה", אמרה לי אמא שלה בקול שבור.
נפלתי על הרצפה בצעקה גדולה ובכיתי. באותו רגע כבה הברק בעיני.
יום למחרת נערכה ההלוויה. הלכתי מאחור ובעיני עמדו הדמעות. פי
שתק ולא הצלחתי להוציא מילה. לא יכולתי לסלוח לעצמי על כך שלא
ליוויתי אותה הביתה, אם אני הייתי שם, אולי כל זה לא היה קורה.
ראיתי איך הם טומנים אותה באדמה, ורציתי לצרוח- לא!!! היא
עדיין בחיים, אתם לא רואים את זה! אתם קוברים אותה חיה! לא
יהיה לה אוויר! אתם שולחים אותה למקום שבו אני לא אהיה בכדי
להגן עליה!
אבל לא הצלחתי להוציא מילה. רק בכיתי חרישית, כי ידעתי שגם
כשהייתה בין החיים לא הגנתי עליה. עובדה- היא נדקרה.
רציתי לתפוס את המנוול שעשה לה את זה ולרצוח אותו בידי
החשופות, אבל למשטרה לא היה קצה של חוט לחקירה.
עמדתי שם בדממה, עיני כבר יבשו מדמעות, ולבי הצרוד הפסיק לצרוח
בגופי. אט אט נעלמו האנשים מן הרחבה, וכל מה שנשאר משירלי היתה
חתיכת שיש ועליה חרוטות מילים שלא אמרו לי דבר. היא מתה וכך גם
גוועה נפשי.
                                     

חזרתי הביתה מההלוויה ופשטתי את שמלתי השחורה, ניקיתי מעל פני
את האיפור השחור.
ופתאום נשמע צלצול. עניתי לטלפון.
"הלו?", שאלתי בקול מרוסק מעוצמת הכאב שחשתי.
"אפשר לדבר עם גליה?", שאל הקול.
"מדברת", עניתי.
"שלום גליה, כאן מדבר החוקר שאחראי על פענוח הרצח של שירלי.
אנחנו יודעים מי הרוצח. הוא בא למשטרה והתוודה. הוא אמר שהוא
מכיר אתכן מבי"ס. הוא גם סיפר את המניע שלו לרצח", אמר החוקר.

"מניע?! איך יכול להיות מניע לרצח?", שאלתי, מפוחדת עד מוות
מפני האמת.
"הוא אמר לנו שהוא רצח אותה מכיוון...מכיוון שהייתן זוג, הייתן
כופרות...", אמר החוקר שלא נתתי לו לסיים את דבריו.
"נפלתי על הרצפה והשפופרת נפלה מידי. לא יכולתי לשמוע את
ההמשך. הטחתי את הטלפון אל הקיר ובכיתי.
למחרת פתחתי את העיתון, ולא ראיתי שום כותרת. דפדפתי עד שהגעתי
לעמוד האחד לפני האחרון, שם ראיתי את הכותרת הבאה- "צעירה
נרצחה. החוקרים חושדים שהמניע לרצח הוא נטיותיה המיניות של
הצעירה"
בידיעה שהשתרעה על כרבע עמוד, סיכם הכותב את חייה של שירלי,
שבעה עשר קייצים שלמים, במספר משפטים מועט.
הרוצח הואשם ונשלח לשלוש שנים מאסר, וכל מה שנשאר לי ממנה היא
הידיעה העלובה והמצהיבה בעיתון, ולוח שיש שהמילים החרוטות עליו
לא הביעו, לא מביעות ולעולם לא יצליחו להביע את האהבה שהייתה
בנינו.