לא תמיד זה היה כך.
לפעמים, אפילו כששנינו לא היינו מדברים - אז עדיין היינו
מבינים אחד את השני במבט בלבד.
אבל עכשיו, אחרי כל מה שקרה... אני כבר לא יודע מה לחשוב.
זה התחיל במריבה קטנה, אני אפילו לא זוכר על מה היתה המריבה...
אבל מאותו היום זה הפך לדרך קבע.
הייתי חוזר הביתה מהעבודה ומוצא אותה יושבת מול הטלוויזיה
ופשוט בוהה בה. שאלתי אותה שאלות כמו "איך עבר עלייך היום?"
ו-"מה נשמע?" - היא אפילו לא הסתכלה עלי, היא כנראה החליטה
שאני יותר לא שווה התייחסות.

תמיד חשדתי שהיא לא נאמנה, אולי היא הלכה ובגדה בי?...
שי תמיד היה מדבר על כמה בר-מזל אני שיש לי אותה ושהוא במקומי
לא היה עוזב אותה לרגע.
לא הקדשתי לזה יותר מדי מחשבה - הרי כבר התרגלתי לעובדה שאנחנו
ביחד, לעולם לא חשבתי שאנו ניפרד.

עד לאותו היום.
זה היה יום חמישי.
שי בא לאסוף אותי - קבענו שנצא לאיזה מועדון.. אבל אני לא
הספקתי להתארגן ושי היה צריך לחכות לי עד שאני אסיים להתקלח.
בינתיים הוא הלך לשבת איתה בסלון.
הם כנראה לא שמעו כשיצאתי מהמקלחת... אבל אני לעולם לא אשכח את
מה שראיתי בסלון - היא שכבה על הספה, כשהראש שלה מונח על
הרגליים שלו, והוא ליטף אותה ברכות בזמן שהיא מנשקת לו את כפות
הידיים.

עמדתי שם לרגע, חשבתי, הייתי בטוח שאני אתפוצץ כשאני אראה את
זה, אבל להפתעתי זה לא הפריע לי כלל. פתאום הם קלטו אותי עומד
שם, היא התרוממה והתיישבה - שי קם מהספה.
"נו, זזנו?" הוא שאל אותי. "בטח, בוא נזוז" עניתי.

כל הזמן שהיינו במועדון - אפילו לא חשבתי על כל המקרה הזה
לרגע. לא הבנתי איך כזה דבר לא מזיז לי בכלל... ונראה אפילו
ששי לא נותן בכלל חשיבות לכל המקרה שהיה.

כשחזרנו הביתה הלכתי להחליף בגדים כדי להכנס למיטה, כשחזרתי
למיטה, היא היתה שם, מחכה לי.
נכנסתי למיטה, היא עשתה לי מקום, הסתכלנו אחד לשני בעיניים,
היא השמיעה מין אנחה כזאת, ונשענה עלי. בילינו את הלילה ביחד.

קמתי מוקדם בבוקר, והתחלתי לרשום את כל מה שעבר עלינו. היא
התעוררה והסתכלה עלי במין מבט עייף שכזה.
"תחזרי לישון חמודה" - אמרתי, "אני רק רושם פה משהו קצר".
היא הסתכלה עלי במבט העייף/טיפשי שלה - קישקשה מעט בזנב הארוך
והג'ינגי שלה, ונתנה לפנים שלה ליפול חזרה לכרית.

(הסיפור הקצר הזה מוקדש באהבה לכלבה הג'ינג'ית שלי)