וליד הארון עומדת אמי
ואני מביטה בה בתמיהה
דמעות צונחות מעיניה ללחייה
ואני מנסה להתנער מהתחושה
וליד הארון צומחים הפרחים
שאותם השמש מאמצת
בחיבוק חמים לחיקה
מרצדת ומטילה צלליות על האנשים, שעל אף חיוכיה החמים,
נשארים שחורים, או שמא זאת בשל הבגדים אותם הם עוטים?
אני מביטה לשמיים, והם מביטים אליי חזרה
כחולים כעיני שרפים
מזמרים נגינות אשר נשכחו מלבי
וליד הארון ניצב אחי,
כתפיו שחוחות, כמו התחלף הוא עם אטלס בתפקידו
להחזיק את העולם על עורפו
והנה הם צועדים, שחורים ותמירים, כמו צללים חמקנים
לעבר כר הדשא שהווריד מפרחים, עליזים ומרנינים,
רוצה גם אני לצעוד עם אמי,
רוצה גם אני להישען על אבי,
לחבק את כתפו של אחי,
אך בעוד הם פוסעים בדממת השאול,
אני נטועה במקומי, ללא כל ניעה,
איני יכולה לפסוע אף לא שעל בודד,
כי לארון שייכת אני.