כשהשמש עולה והשמים מכחילים, אני פוקח את עיני,
הציפורים שרות ברינה, והעלים נסחפים ברוח הקלילה,
קולות מהרחוב מעלימים שאריות אחרונות מהחלומות שלי,
קם מהמיטה לאט, כואב לי לראות את הפנים שבמראה ניבטים.

כל גופי זועק שינה, אך מוחי זועק "לעזאזל עם כולם",
מהעיניים שוטף את קורי החלום שנותרו מהליל,
ומכין לעצמי כוס חמה, בעוד שהרחוב מיתמלא אנשים מוחי מתרוקן
מהרצון,
מחשבות נרדפות על ידי האור הישר לגיהנום.

חוזר תמיד על אותה הדרך, על אותם משפטים וחלומות,
על אותם צעדים שאינם נמחקים, הישר להתחלה בלי סוף,
ואולי סוף בלי התחלה, הזעם דוחק בי, להמשיך,
לעבר אותו המקום, המוזיקה רודפת את נישמתי, לגן-עדן דוחקת
אותי,

למה הבוקר כה קשה?!
למה הוא כה קצר כשכולם רוצים את אריכותו?
וכשהכל חוזר מהזמנים שחלפו ונופלים על הבוקר,
בלי רחמים קוראים את המחשבה לגזרים, והפרחים פורחים...

26/2/03