ותודה לדון סי, שובר השורות...
שעות בין ערביים עוברות
בחלון חדר השינה,
שעות של ערגה
ביני לבינה.
סוף שנת צהריים בריאה
ועכשיו היא כבר קמה.
ניערה שערה השחור
פורמת קשרים סוררים
ומפריחה נשיקה לעברי.
אני נישאר במיטה,
לא היה פה סקס,
הייתה רק קירבה נדירה,
שינה צמודה
וצפופה, טובה
ורכה.
עכשיו היא הולכת, לאן לא אדע,
גם לא שאלתי,
התשובות לעיתים
מבלבלות וכואבות.
כבר השלמתי עם כך
שלעולם לא תהיה
אך ורק שלי.
תמיד אחלוק בה
עם כל מי שלא רצתה
לפגוע ברגשותיו.
אני מבין
ולא מבין
באותו הזמן,
אך מי אני שאומר לה
דבר מה מקטרג,
הרי עדיין נותנת היא לי את שעות
האיכות בין חמש אחר הצהריים
ללילה שמגיע כמה שעות אחר כך.
מכאן היא הולכת,
ואני נשאר,
מבשל ארוחת ערב בסיסית
לי ולחתולה.
ככה זה כשנשארים לבד
אחרי מילוי מצברים
תחת שמיכת הפוך החמה,
השקעה חכמה הייתה
קניית המיטה הגדולה ביותר
שמצאתי,
אין כמו לשוב אליה
ולישון עם ריח היא שנטשה
עד מחר.
לחבק את הכרית
ולחפש אחר סימני
המסקרה שהותירה עליה.
אהבה?
לא חושב,
זה משהו אחר,
אין לי מושג.
מין תלות שפיתחתי אליה
ועדיין אינני יודע
אם לחשוף או לא.
אם לתת לה את כולי
על מגש של כסף או
להישאר מרוחק קמעה,
לתת לה להעביר יד חמימה
על פני או
לפתוח שפתיה בנשיקה
לוהטת טועמת לשון וחיך.
כי אם לא, עם מה אשאר?
ואם כן
אז על מה אוותר?
אין תשובות,
והשאלות
לא ממש משאירות לי ברירה
חוץ מלצוף,
לחבק
ולאמץ לליבי
את ההווה המתקתק, הטעים,
הנכון לעכשיו.
ואחר כך?
זה יגיע מאוחר מהיום.
|