פשפשתי בקלסר השירים שלי ונתקלתי בשירים ישנים למדי מלפני חודש
עד לפני שנתיים ואף קצת יותר. החלטתי לרכז אותם לפי נושא,
ולראות אם תשימו לב להבדלים בין התקופות.
נושא: דיכאון עמוק והתאבדות.
בראש הצוק
עומדת כפופה בראש הצוק
צעד קל לפני פי התהום
נגיעה קלה בגב
תדחוף אותי למטה
ואני אפרוש ידיים
ואפול כסלע הנופל ממרום
ואצלול למעמקי התהום
לתחתית הייאוש
ואטבע בבריכה
של דמעות עצב וכאב.
אבכה ואצרח
וקול זעקותיי
יהדהדו ביקום
ללא שומע,
ללא מענה...
הנפש שנהרסה
נפש רכה
שפניה הושחתו
ולא יוכלו
לזהותה עוד
נפש עם תקווה
והרבה חלומות
על אהבה טהורה
והמון תמימות
הרבה ייסורים עברו עליה
חרשו תלים תלים
קימטו וקימטטו
את המעטפת המעודנת שלה
הנפש נהרסה כליל
וייקח זמן רב
וחוויות מתקנות רבות
כדי שתוכל להמשיך לשרוד
ולחיות...
לחתוך ולסבול
להכות בגרזן בעוד גופי רותח
לרטש את הגופה.
עם סכין, הלב כבר לא גונח
לא ניתן עוד להציל את הנפש האבודה.
לקחת סכין חדה
ולחתוך עמוק, לחדור לבפנים
ולהביט בסילוני הדם החם
ניתזים לכל עבר, להריח ריח דם טרי.
לפגוע
לשנוא
לאבד את עצמי
אך אני כבר לא מסוגלת,
אני כבר אבודה,
אני לא אני.
לסגור את הרשת
עליי- קורבן קטן
אני לא צועקת, רק לוחשת
ועוד מעט, אשתוק לעולם.
מילים חדות כסכין
חותכות את לבי כחמאה.
מילים יכולות גם להרוג
כשהן חודרות לאט ובדממה.
לדפוק ת'ראש בקיר
רוצה לנגוח את ראשי ברצפה
רוצה לדפוק ת'ראש חזק בקיר
רוצה לאבד את התחושה של החיים
רוצה להיעלם ולהעלים את העצב שבי.
חושבת לא נמה
צועקת לא קמה
קוללתי בקללה קשה ומרה
קוללתי, אני בודדה ללא אהבה.
בלי אהבה, אין לי חיים
בלי, הצלחה, אין לי חיים.
אין לי זכות קיום
אני חיה רק בחובה.
רוצה לגדוע את עצמי מהאדמה
רוצה לנגוע בעצב החשוף בדממה
רוצה להכאיב לעצמי
אני כל כך שונאת אותי.
רוצה לחרוט על גופי
רוצה לבעוט בעצמי.
פה קמוץ
אגרוף קפוץ.
חיוך מעוות
נפש מעוותת.
הנשמה זועקת
להרגיש את הנשמה זועקת
את קול הצעקה המהדהד בדממה
לשמוע קול צווחה נוקבת
שנבלעת בלי שים-לב בשממה
לחוש את הצריחות בתוכי
לדעת ששום דבר לא בסדר
לכאוב עמוק בתוך מוחי
להרגיש את הפעימות שועטות כעדר
והדמעות המלוחות זולגות בלי הפסקה
קורעות את עיניי הלחות
לחוש על פניי סטירה ועוד מכה
ולנסות ולא להצליח למחות
אני מנסה למחות, אך אין בי עוד כוח
אני מנסה לעצור את הכאב
אך בכך גובר המוח
על הלב
אני רוצה לבכות ולבכות
עד שאתמוטט על קרקע בוערת
את נשמתי המיוסרת לנקות
כי היא כבר מיובלת ועשויה עופרת
לצרוח עד שלא אוכל יותר
לנסות ולמחול סוף סוף לעצמי בנשמה
על חטאים ופשעים שגרמו לי לעוצר,
לכאב ולבדידות איומה
הדרך ארוכה וקשה
ערפל כבד וסמיך
מסמא את עיניי
ואיני יכולה עוד
בדרך להמשיך
מסך דמעות אפל
מכסה את פניי
ולא נותר בי עוד
דבר מלבד הכאב
והדרך ארוכה
ונדמה כי לעולם לא תיגמר
והדרך מתפתלת, עקומה
ומאיימת עליי כי אשבר
ולבי מתלבט
לא יודע מה להחליט
האם אתמוטט
או שמא אמשיך
איני רואה דבר,
כבר לא מבחינה בין רע לטוב.
רעל החל זורם בעורקיי
והצער והיגון חלחלו כבר בנימיי
אין לי כל דרך
למרות רצוני המוחלט
לשלוט בחיי העלובים,
אלא לנסות ולמצוא מפלט.
פתח המילוט קטן ובלתי נראה
אף קרן אור לא חודרת לחיי
והערפילים מותחים את געגועיי
למשהו שאולי היה- אך בטוח לא יהא עוד
רציתי לבכות בתוכי,
להתכנס לאפון קטן,
להוציא את הרע שבי, שבחיי-
אך תחת זאת רק התעצם הכאב.
הכאב שבידיעה
שחיי כך לעד ימשכו
שאין בי לא טוב ולא הצלחה
וסופי להתפלש בשלולית רפש
ריקה
ריקה.
כמו שק עור
שהשליכו מתוכו
את שלל הרגשות
והמחשבות
שהכבידו כסלעים
שמילאו
ונתנו משמעות כלשהי
לקיומי,
להווייתי.
ניסיתי לשנות את הרגע,
לשנות את ההרגשה,
להפסיק להרגיש כל כך
ריקה.
ריקה.
פשוט לא לחוש כלום בתוכי
משהו שאפילו לא מת
שום דבר חי.
שום דבר לא נושם בי, לא בועט
אפילו לא דומם.
ריקה.
כאילו שמישהו שאב הכל
ועתה נותר בתוכי
מן ואקום שבלע
ולא יחזיר,
כמו חור שחור ענק
שנפער בתוכי
ומערה לתוכו
את כל מה שהיה
וכל מה שהיה יכול להיות...
יום הבשורה
נחשול ענק של אבדון
גל אדיר ממדים של אסון
יצא ממימי הלא-נודע
יצא באדרת רחבה.
בא להשמיד
לאבד
ולכלות
כל חלקה טובה של אדמה
בא להמיט קלון
בא להחריב עולמות.
והגל גואה לעברי
ומאיים להטביעני.
מנסה לחלץ
אותי
את גופי
את נשמתי
להיאחז בדבר מה שיושיעני.
כך בא
הדווי
לחרב
לכלות
להרוס
לאבד
להשמיד
אותי
את עצמי
את כל כוחי.
מחכה לגאולה
מחכה לפדיון
מחכה לטיהור
מחכה שיחזירוני
את מה שנגזל ממני.
את הדברים הכי יקרים:
אושר
תקווה
ואהבה.
הכל נהרס באותו
יום הבשורה. | 