האוויר העיף את שיערה לכיוונים שלא הכירה ובכלל לא חשבה שרוח
יכולה להעיף כך שיער.
בזויות עיניה דמעות ומבעדם פיסת רחוב. על הכביש היו גויות
חתולים שמרחוק היו נראים כמו ילדים קטנים. שנתיים לפני כן הכל
היה אחרת .
באותה התקופה עוד לא הכרתי אותה . כן הילדה ששובה ושוברת לי את
הלב בכל פעם שקול בכייה עושה את דרכו מבעד לאלפי המטרים של
חוטי הטלפון ובוקע משפופרת הטלפון השחורה שלי. פעם ניסיתי
להגדירה על מקשי המקלדת המאפירים . היה זה בלתי אפשרי כמעט.
פניה נהיו ורודות וחיוך מר היה נשוך על פניה . לא ראיתיה מעולם
ולמרות זאת דאגתי .הרוח הידקה את חולצתה הגזורה לגופה והמשיכה
במשחקה הבלתי פוסק בשיערה ודמעותיה. פיסת הרחוב גדלה והתבהרה
לה כמעט לגמרי . היא הרגישה קלה כמו נוצה ברוח, עול כבד הוסר
ממנה . ואני רק חשבתי איך נכנסה לחיי  "כמו רוח סערה " אמר
איזה זמר מוכר.
רבים היו הלילות אותם בילית יחד עם קולה שעבר הרבה , הרבה יותר
ממש שאנשים חשבו.
" מה זה משנה מה אנשים חושבים " אמרתי לה באחת מאותן שיחות .
יכלתי לשמוע אותה מחייכת . יכלתי לצפות לחיוך ממנה כמו שיכלתי
לצפות מפיל הודי בוגר ללבוש בגד גוף ורוד וגרבי תחרה ולרקוד
ריקוד ארוטי מושחת לאור הירח.
" משמע אוזניים מטעה לפעמים " אמרה לי . ואני החרשתי והתחרשו
אוזניי .
פיסת הרחוב הלכה והתבהרה והיא כבר יכלה להבחין באבני האספלט
השחורות  ובפיסות עיתונים מוכתמות בשתן שהסתובבו סביב עצמם
במערבולת ,ככלב המנסה לנשוך את זנבו.  
הדמעות נפסקו , הכל נפסק . היא חזרה רק לרגע נוסף לאחור ואמרה,
לא (!) .ועכשיו כבר שום דבר לא משנה גם לבי השבור והמרוסק לא
.

והלב , הוא לא יפסיק לעולם .