אני יודעת שהכרנו רק לא מזמן, אבל אני מרגישה שאני מכירה אותך
יותר מאת עצמי. כשאני חושבת עליך יש לי הרגשות שלא ידעתי
שקיימות אצל בני אדם. אבל הקטע זה שזה לא אהבה רומנטית, ושנינו
יודעים את זה. זה משהו יותר עמוק. מין ידידות מופלאה. כמו
נשמות תאומות.
אנשים לא מבינים אותי כמו שאתה מבין. אנשים גם חושבים שמה שיש
ביננו זה דבר שטחי כמו משיכה, רומנטיקה, אבל אני לא מקשיבה
להם. הם טיפשים. מה שיש ביננו זה אהבה. אהבה עמוקה. אהבה שונה
ומורכבת יותר משל זוג נשוי, כי זה לא כזאת אהבה. זה לא אותו
הסוג.
אם היינו נפגשים קצת לפני, אולי אם היית קטן בשנה, בטח היינו
חברים הכי טובים. כי ככה זה. אני יודעת. אבל יש מין דיסטנס
ביננו, אני לא יודעת למה זה, אבל אני כבר לא בטוחה שזה בא ממך.
אני מרגישה שאם יש מישהו שאני יכולה לספר לו הכל זה אתה ואתה
יודע את זה. ידעת את זה כשכתבתי לך את המכתב ההוא.
אני אספר לך הכל, באמת הכל, אבל אתה? אתה לא תספר לי הכל, אני
כבר יודעת. משהו יחסום. משהו שיפריע. אולי זה אתה לא רוצה
להיפתח. אולי זאת אני לא רוצה לשמוע. לא רוצה לשמוע שלעופר שלי
יש בעיות. שהוא לא כזה מושלם. או הכי גרוע, שהוא אוהב מישהי,
שהיא לא אני. ואז  הוא יהיה איתה, ולא איתי. הוא יאהב אותה
והיא אותו, אבל היא לא תהיה אני. אין לי הסבר, אני פשוט לא
רוצה שזה יקרה. אני רוצה אותך איתי תמיד. למרות שזה לא הגיוני,
כי יש לי חבר, אבל אליו אני נמשכת, אותו אני רוצה. איתך זה דבר
אחר.
אתה חושב שאני משוגעת, רכושנית, שאני לא יודעת מה אני רוצה. זה
לא לגמרי נכון. אני אולי משוגעת, אולי אני רכושנית, אבל אני
יודעת בדיוק מה אני רוצה. אני רוצה שתהיה החבר הכי טוב שלי.

כי אני אוהבת אותך עופר. באמת.