[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ז. גלית
/
שלילה כפולה

כלום כבר לא חדש לי.
במיוחד לא המבט האדיש הזה שלו, שכל כך מתאמץ להיתקל בפניי
ולבוז לי.
לא, זה לא חדש לי.
כמו כל יום, עליתי לאוטובוס קו 6, בקושי רואה, לאחר שדחפתי את
עדשות המגע לעיניים. אולי העדפתי פשוט לא לראות אותו כל בוקר,
יושב עם פרצוף כל כך אדיש, כאילו זה עתה בישרו לו שסבתא רבא
שלו מתה. אבל היא לא מתה. הוא פשוט סתם אדיש.
וכמו כל יום, אני מחטטת שעות בארנק המסורבל שלי כדי למצוא את
הכרטיסייה, וכשהאוטובוס מתחיל לנסוע, אני עפה כמה מטרים, נתקלת
באותו בן אדם שעלה תחנה לפני ועוד לא הספיק למצוא מקום,
מתיישבת ורק אז מואילה בטובי לקום ולתת לנהג לנקב בכרטיסייה.

את אורן שטייניץ הכרתי באוטובוס. זו השנה השלישית שאנחנו
לומדים ביחד בבית הספר "אורט" ע"ש יוסף חרמץ בירושלים. ביום
הראשון ללימודים, רצה הגורל, וכשהאוטובוס התחיל לנסוע- עפתי
כמה מטרים ונתקלתי באורן. כל המטבעות הקטנים נשפכו לי מהארנק
והתפזרו בכל רחבת האוטובוס. זה היה כל כך מביך. אורן התכופף על
מנת לעזור לי, שכן העיניים שלי מתפקדות ברמה בינונית ומטה
בשעות הבוקר.  

לאחר שהסתיימה בהצלחה מלאכת איסוף המטבעות, אורן מילמל לעברי
בספק חיוך: "לא נורא.... גם אלברט איינשטיין התחיל את התיכון
ברגל שמאל. אני אורן." הוא הושיט לי את ידו הימנית ללחיצת יד
ידידותית, ועיניו כבר שאלו בעצמן- ואת? "אני אליאן, אבל כמעט
כולם קוראים לי אלי. חוץ מאמא שלי שקוראת לי אליאן כשהיא
מתעצבנת עליי- נעים מאוד". הושטתי את ידי ולחצנו ידיים. כשאני
לחוצה או נבוכה, אני מדברת הרבה. ואני בטוחה שממש לא עניין
אותו איך אמא שלי קוראת לי כשהיא מתעצבנת עליי.
כבר אז, בערה בעיניו הכחולות של אורן השנינות המתקתקה, שעם
השנים הפכה להיות ציניות חסרת קווים אדומים.

בעודי מנסה להסדיר את הנשימה, נכנסתי באיחור של 20 דקות לכתה
י'10, לאחר שאיבדתי את תחושת הזמן בשמש הנעימה שבחוץ. ניסיתי
להשחיל "סליחה על האיחור", אבל הנשימה הייתה כבדה עליי, ובין
שאיפה לנשיפה יצאו רק מילים מסורבלות. הבעות פנים שיותר דומות
לסימני שאלה, גרמו לי להרגיש עוד יותר מטומטמת ממה שהרגשתי.
"עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. שבי בבקשה"
הקול של המורה החדשה שבר את השניות הארוכות של אי הנעימות. 30
פרצופים חדשים, עוקבים אחרי תנועתי אל עבר השולחן הריק. לבסוף,
התיישבתי.
לאחר כמה דקות של ישיבה בשיעור ההסברה הראשון לקראת כניסה
לתיכון, נזרק לעברי פתק עליו כתוב "אליאן  אלי". הרמתי את ראשי
על מנת לראות מאיזה כיוון נזרק הפתק, ובעודי בוחנת את הראשים
הלא מוכרים של כולם, צד את עיני החיוך המקסים של אורן. כל כך
שמחתי. פתחתי את הפתק במהירות, וניסיתי לא לקרוע אותו
מהתרגשות. בפתק היה כתוב "פעם שנייה התחלת ברגל שמאל את
התיכון. לא נורא. משלילה כפולה, תמיד מקבלים חיובי. בהצלחה".

שבועיים אחרי תחילת הלימודים, כבר ישבנו ביחד. אחד ליד השני.
היינו מתלחשים בשיעורים, צוחקים בהפסקות, עושים שטויות. אורן
היה כל מה שאי פעם רציתי. הוא היה חכם, שנון, מצחיק, חתיך
וכמובן.... הוא אהב להיות איתי. אהב. פועל בעבר שממחיש את הכאב
שלי בהווה.
הידידות הפכה להיות עמוקה יותר ועם הזמן, קיבלה אופי של ידידות
נפש שמעולם לא הייתה לי. היינו מדברים בטלפון שעות על גבי
שעות, אם זה על פילוסופיות של דקארט, על מידת השיעמום היום
בשיעור פיזיקה, על המצב הגרוע במשק, או סתם שיחת חולין, שבשלב
מאוחר יותר, קיבלה משמעות גדולה יותר מסתם שיחה.

זה היה צפוי. וזה קרה.
המתח המיני השפיע גם על הידידות שלנו, ולמרות שאורן לא הזכיר
זאת אף פעם, ואני לא דיברתי על זה אף פעם, זה היה ברור. או
לפרוק את אותו מתח מיני, או לדכא את מה שגרם ליצירתו. ומה שגרם
ליצירתו היה בעצם הקרבה שלנו אחד לשני.
במכוון, או שלא במכוון, המתח המיני "טופל" ע"י מגע מיני, שלא
כלל בתוכו הרבה. לאורן היה ניסיון קודם עם איזה שכנה שלו שטסה
לארה"ב והשאירה לו מתנת פרידה מלבבת במיוחד. לי, לא היה
ניסיון. גם לא ניסיון תיאורטי. ההתנסות המינית שלי עם אורן
הייתה כל כך עדינה, כל כך תמימה, שיש אפילו "מבינים" שיעדיפו
לא לקרוא לזה התנסות שהיא מינית. מה שכן, חוויתי ממנה המון,
ולמדתי קצת- כמה מגע פיסי יכול להשפיע על מערכת יחסים כל כך
"מושלמת".

אז ככה זה נמשך. שנתיים שלמות. בלי שאף אחד יידע, ובלי יותר
מידי שינויים. למרות שזה היה ברור לכל שהמערכת יחסים ביני לבין
אורן היא לא "רק ידידים", אני ואורן הקפדנו להצהיר בפני כל
המערערים שאין שום דבר מעבר לידידים הכי טובים בעולם. וכן,
היינו הידידים הכי טובים בעולם. דיברנו על הכל, יצאנו ביחד,
אכלנו ביחד. אמא שלו תמיד שמחה שהייתי באה אליהם. טוב, אולי
בגלל שהיא התרגלה שאורן מביא הביתה נערות רחוב סנוביות, שהיו
מזדנבות אחריו ישר לחדר, אותי היא העריכה יותר.  
היה מושלם. כל מה שרציתי בחיים.

בחודש פברואר, בגשם הכי חזק בעונה, ישבנו מכורבלים בשמיכה בתוך
המיטה שלו. ניצלתי את הרגע של השתיקה, ואמרתי:
"אורן, אתה לא מפחד שיום אחד.... שיום אחד אולי אחד מאיתנו
יתאהב בשני? מה יקרה אז?"
שניות ארוכות שמעתי את הגשם נוחת על האספלט, מדגיש את השתיקה
הרועמת ששררה בחדר. לא שאלתי את זה סתם. שאלתי כי כנראה התחלתי
להרגיש משהו.
"אממ... תראי אלי, מה שבטוח זה שאני לא אתאהב בך. אני יודע את
זה."
"ו....."- אמרתי בקול עדין כדי לא להאיץ בקו המחשבה שלו.
אורן נראה כאילו מתאמץ למצוא את המילים שיבטאו את מה שהוא
חושב.
"ו... אם את תתאהבי בי.... אז אני מניח ש....."
"ש-מה אורן?"
"מה כל כך חשוב לך לדעת? מה, התאהבת בגבר חסון ושרירי כמוני
ואני לא יודע מזה?"
היכולת העילאית שלו לשבור מבוכות ע"י הומור ציני, תמיד חילצה
אותי ממצבים מביכים. וגם באותו רגע. אבל באותו רגע, משום מה,
רציתי שיענה לי ברצינות. הרגשתי שאני חייבת לדעת.
"אורן, תהיה רציני לרגע!" - אמרתי בעודי טופחת לו קלות על החזה
החשוף שלו.
"טוב, טוב. תירגעי. אם את תתאהבי בי, אני הייתי רוצה שתגידי
לי. ואז אני אצטרך להיות אלייך בן זונה כדי שתפסיקי לאהוב
אותי. מה את אומרת?"
צחקתי ואמרתי לו: "אחלה פיתרון, הא?"

אבל בין מה שאמרתי לבין מה שהרגשתי נפערה תהום עמוקה. גם אם זה
היה בצחוק, וגם אם הוא לא התכוון לזה באמת, המחשבות לא הפסיקו
להדהד. הרגשות לא הפסיקו להציק.
אבל הכל המשיך כרגיל. עברו כמה חודשים טובים, חודשים בהם
ניסיתי לשכנע את עצמי שהרגשות שלי כלפי אורן יידעכו, והזמן
יעביר את הכל. טעיתי.
הרגשות לאורן רק התעצמו והתעצמו. קינאתי בכל ידידה שהייתה
מוזכרת מפיו, דאגתי תמיד להראות טוב- שלא כמו בימים עברו שגם
אם הייתי נראית זוועה, זה לא היה משנה.

פעם אחת, כשהיינו אצלו בבית, וסתם התמזמזנו על המיטה שלו, היה
המפנה הכי גדול ביחסים שלנו.
אורן נישק אותי בפה, נשיקה צרפתית. הוא אף פעם לא נישק אותי
בפה. תמיד בלחי. רק בלחי. זאת הפעם הראשונה שבה התנשקנו. וגם
פעם אחרונה.
"אויי, סליחה. אני מה זה מצטער! זה היה בלהט הרגע"- הוא אמר
בעצבנות.
"זה בסדר, באמת. זו גם אשמתי."
"לא לא, זה אשמתי. לא הייתי צריך לעשות את זה".
לאחר כמה חיוכים שהחלפנו, הוא הסתכל לי בעיניים ואמר:
" את יודעת אלי.... שאין לזה שום משמעות מבחינתי. אני מקווה
שגם מבחינתך"
"לא, לא. תהיה רגוע. גם לא מבחינתי"- אמרתי, וניסיתי להסתיר את
המחשבה התמימה שעברה לי בראש- אולי גם הוא מרגיש כמוני.
יצאתי מהבית שלו, והתחלתי לבכות. רציתי רק להגיע הביתה, לשכב
במיטה שלי ולהירדם.
יום אחרי, כמובן, עסקים כרגיל. כמו כל יום ראיתי את אורן
באוטובוס, עם חיוך. כן, פעם הוא עוד היה מחייך. האדישות
שמאפיינת אותו בימים אלה, היא לא פגם מולד.

מאותו ערב, מאותה נשיקה, שום דבר לא חזר להיות כפי שהיה.
אורן ניתק איתי קשר בתירוץ עלוב עד טיפשי, שהאופי שלו השתנה.
שהוא הפך להיות בן אדם אחר. הקשר שלנו הפך להיות "היי ביי"
מאולץ, רק כדי לא להגיד שאנחנו לא מדברים בכלל.
חברים לכתה, שהיו רגילים לראות אותנו כל היום ביחד, מחובקים,
משתוללים, היו עדים למראה של אליאן העצובה, יושבת כל היום על
כסא הלימודים, לא מוציאה הגה מהפה, ואורן, שכלפי חוץ מתנהג
כרגיל, צוחק, שמח, כאילו כלום לא קרה. הוא עבר מקום- הלך לשבת
ליד אור- חבר שלו משכבר הימים שהוא הזניח בתקופה ה"זוהרת" שלנו
ביחד.
"ביחד"..... מצחיק אותי לחשוב על המילה הזו בהקשר שלי ושל
אורן. אם הוא היה שומע את המילה, הוא היה מתפוצץ מצחוק. או
שלא.

כמה חודשים אחרי המקרה עוד החזקתי בתקווה שאולי זה משהו זמני,
ואולי זה יחלוף. נזכרתי ברגעים שצחקנו, שדיברנו את שיחת
החולין, וכל כך כעסתי על עצמי שלא הערכתי כל רגע ורגע איתו ולא
ניצלתי את הרגעים הללו בצורה יותר טובה. למדתי להיות עצובה.
כן, אלי עצובה. מחזה נדיר. לא נורא, אין להם עוד הרבה זמן
לראות אותי עצובה. עוד מעט נסיים את התיכון.

כלום כבר לא חדש לי.
הדברים נשארו כפי שהם, תלויים באוויר. האהבה לאורן, שהפכה
לאובססיה עם הזמן, עוד בוערת לי בעיניים בכל יום בו אני עולה
על קו 6 , ומסתכלת בעיניו הכחולות.
עוד מעט מסיימים את התיכון. אורן, כמו שאני מכירה אותו, עוד
יעלה ויצליח בחיים בזכות השכל וכוח המניפולציה הסוחף שלו.
העתיד שלו לפניו. הגאוותנות הנחרצת, האופי שצועק לכולם "אני
מלך ואתם הנתינים שלי" יקרב אליו את כל סמרטוטי הרחוב הקטנטנים
שיהיו לו לשפוטים מנגבי פי הטבעת. כי ככה זה היה וככה זה יישאר
תמיד. רק סמרטוטים יכולים להרגיש טוב עם עצמם בקרבתו של רון,
כי ככה הוא גורם לאנשים להרגיש לידו. קטנים וחסרי ערך. כמו
שאני מרגישה עכשיו.....

ואני?

אני אפנה לדרכי. מקווה להיות עצמאית, להפיק תמצית של משהו טוב
מהיחסים עם אורן. לקחת איתי משהו מהתיכון, שיעיד שלא לחינם
אכלתי כל כך הרבה זבל בתקופה האחרונה. ותמיד נחמד להיזכר בכתה
י'- יא', שלא היה עובר יום בלי שמורה יעיף את שנינו מהשיעור כי
היינו עושים שטויות ומתסיסים את כל הכתה. אני אהיה בסיידר,
אזהר קצת יותר. אלמד להתאהב במישהו שיאהב אותי מספיק כדי לא
לזנוח אותי במערכה. אני אמצא לי מישהו כמו אורן, שיש בו את כל
מה שיש באורן, אבל שיש בו גם משהו אחד שאין לו- אהבה אליי.

אורן צדק. השלילה הכפולה הפכה למשהו חיובי. ואין ספק בכך גם
עכשיו. נהניתי. זה היה שווה את זה. אני מודה לאורן. ואני מאחלת
לו רק טוב. הוא לימד אותי המון בתקופה קצרה מאוד יחסית.
התחלתי את התיכון ברגל שמאל, וגם סיימתי אותו ברגל שמאל.
ולמרות זאת, התקופה הזו תיזכר לי כתקופה חיובית.

אולי בעתיד, החיים יראו לי פרספקטיבה אחרת על התקופה הזו.
עד אז, שום דבר לא חדש לי.

(רואה עודד? הצלחתי לכתוב את כל הסיפור הזה בלי להזכיר את השם
שלך אפילו פעם אחת. אתה אף פעם לא תדע שזה עליך. וגם אם תדע,
זה כבר לא ישנה כלום).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני זריז מבועז
רימר הפוסל
יצירות
אני מהיר ממאשר
הסלוגנים בשידול
נערות
אני עובר מא'
לב' בלי שום
קושי
גילמתי
ב"ג'ינג'י" את
חבר שלו- מושיק
אני עוגב בחשאי
על גולדה מאיר-

הריעו כולכם
לאיש הכי מהיר


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/3/03 3:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ז. גלית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה