גבשושי פקחתי עיני, הדיונות רקעו בגלים
הסתכלתי על החוף.
מחילות, או עקיבות, של חרקים התהוו במהירות על החול...

היה אור מוזר.
תהיתי האם התצורות המשתנות נגרמות מתעתוע של קרני השמש
המפציעות (במשחק של אור וצל), או שמא הרוח היתה מפזרת את
גרגירי החול באופן שמעולם לא שמתי לב אליו בעבר...

הסתכלתי על ידי, בד חולצתי ועורי החשוף אפופים היו בהילה
לבנבנה או שקופה.
כפות ידי התקלפו והצטמקו, התגדמו והתעבו בגלים לגדם המתהווה,
כאילו שהיו פועמות.

כשנרטבו מהגלים הן נצצו, בעוד טיפות המים ניגרו והתאדו לנגד
עיני במהירות- השיערות צמחו והתנופפו שקופות וזוהרות ברוח...

זכר הירח הקרב, בטעם אוסף המחקים והאורות הזרחניים, הלם באזני
ובגופי.

וכל אותה העת, ההרגשה החמוצה-מרירה, הפלסטיקית שצווחת ללא קול
מתוך הריקנות שבתוך.
הפחד לחזור לגבשושיות ולעיוותים, פנימה אל תחושות הגוף
המתעוותות ואל הכאבים.
הכוסים המתכווצים יונקים ומתפשטים כמו בוכנות ענקיות מאחורי
העפעפיים.
והזוועות,
אל הילדות העירומות...