אני זוכר שבאחד הימים ידעתי לקבוע שדמי זורם בי. מבפנים
ומבחוץ. כמו אלבום שירים שממש מביא אותך לבכי. סוג של ריגוש.
כל הבפנים שלך מבעבע ושום דבר כבר אינו בשליטתך. הרגשה מסוג
טוב-לבן-שחור-מחורבן, אבל ברמות הקיצוניות ביותר. באותו זמן
צבעתי את דירתי, כשברקע התחלפו הקולות בין תום יורק לבת'
גיבונס. שני גיבורי התרבות שלי. חשבתי אם עליי לצבוע את התקרה
וקבעתי שלא (לבסוף צבעתי, אבל הצטערתי על כך). הכנתי לעצמי דבר
מה לאכול מתוך שעמום. באותם ימים היינו עושים דברים פרועים.
היינו מקליטים LiveToDat כל אחה"צ בידיעה שכלום לא יקרה, היינו
עולים להשתכר במגדלי המים בשכונות שמקיפות אותנו עד שלא יכלנו
לרדת בכוחות עצמנו, ונשארנו לישון עד למחרת, היינו בונים את
עצמנו לגובה ויורים בבסיס, היינו מנסחים את העולם שלנו לפרקים
של רצונות, זמן ומימוש. היינו חולבים את הכל מהכל במטרה למצות
את התקופה. עבדנו קשה כדי לממש את העולם שיצרנו בראשינו,
שבנינו מסביבנו. ירקנו דם, ודם היה אחד הדברים שדווקא היינו
מוכנים לוותר עליהם. לא היינו מודעים לחשיבות שלו אז.
עייפתי ממשחקים בחץ וקשת.
זה שוחק אותי.
ואז קרה הדבר, ומאז אני מרגיש כמו אחרי סרט מצמרר במיוחד. כזה
שמשאיר אותך עם רצון לעשות משהו בדבר, אבל התחושה גדולה מכדי
לקבוע מה יש לעשות. כל שנותר הוא לשבת מוכה הלם ולבכות את
עולמך שעבר. "צא לאוויר" כתוב בספר ההוראות לאדם ההלום. יצאתי
ובכיתי. אין עוד טעם בדברים. עליי לשנוא את כולם כדי לא להיות
פגיע. שלוותי לא תופר עוד, ולא אהיה נגיע לכל העוברים ושבים.
אל תתקשרו ואל תבקרו. זה זמן שאני צריך עם עצמי.