נמאס לה לאילן לעצור את הדמעות כבר. נמאס לה מהאמת המקובלת על
תושבי העולם. יש לה רצונות משלה עכשיו. הכי היא רוצה, למשל,
להוציא את הדמעות. לא טוב לה להיות חנוקה. אילן מדברת עם
חברים. כל אחד מהם הוא איש אחר. כל אחד מכיר אותה טוב ואומר לה
דברים שונים. בסוף היא יושבת עם עצמה וחושבת. היא מחפשת כותרת
למחשבות שלה. "מה אני רוצה" היא מנסה לקלוע לעצמה ומרגישה שלא
פגעה. טוב, פגעה, אבל לא בול. יש יותר טוב מזה. היא יוצאת
לעולם ולומדת אנשים. היא לומדת יחסים. צבעים, קולות, סצינות,
רצונות. היא לומדת כל מה שיש שם בחוץ ללמוד. אין לה מורה, והיא
גם לא רוצה. בזה היא טובה. בלדעת מה היא לא רוצה. אבל עכשיו,
עכשיו זה פרק ב'. מה אילן רוצה. ההתחלה כבר כתובה לה. היא רוצה
להשתחרר מהמחנק. נמאס לה לאילן לעצור את הדמעות. היא הולכת
לסרט. לבד. לבד זה הכי טוב בשבילה עכשיו. היא רואה שם דברים,
בסרט. עלילה, דמויות, בימוי ומשחק. היא מבטיחה לעצמה שהיא תלך
לעוד סרטים לבד.
--פוס עולם--
אילן שמה לב שהיא קיבלה החלטה. זה טוב, היא יודעת. זה שלב
ראשון בפרק ב'. היא כבר לא נותנת למישהו אחר לכתוב לה את
התסריטים. מעכשיו זה היא עם עצמה. ושם בסרט - היא יושבת ובוכה.
לא סתם בוכה. יש שם קטעים עמוסי רגשות. ולא משנה לה אם עצב או
שמחה גדולה. היא מתרגשת ומרשה לעצמה לבכות. וכשהסרט נגמר -
אילן נכנסת לאוטו ושמה מוסיקה טובה. אבל טובה לדעתה, ולא לדעת
מבקרים. ובקטעים החזקים היא צורחת את המילים, ומזמזמת את
המוסיקה. וכשזה קורה היא משתנקת. היא בוכה. היא לא מצליחה לשיר
נקי. דמעות יוצאות לה. והמכוניות במסלולים שלידה, והשלטים,
והאנשים שהולכים, והמחשבות שלה, והרעש - הכל מתערבב לדמעות של
אילן. והיא חושבת ושרה ושמחה ובוכה. עיניה רטובות וזה לא ייפסק
בקרוב. זה רק התחיל אחרי כל כך הרבה שנים, והיא בוכה עכשיו.
והתמונה מתרחקת מאילן ומהאוטו הנוסע. המצלמה מתרוממת לשמיים,
והרגשה ברורה מציפה את קהל היעד. אם נחפש כותרת להרגשה, אז
המתאימה ביותר תהיה כנראה "סוף פרק ב' ".