הפעם האחרונה שניסיתי להתאבד הייתה כשחברה שלי זרקה אותי, היא
אפילו לא טרחה לבוא ולהגיד לי את זה. התקשרתי אליה אחרי שלא
שמעתי ממנה יותר משבוע ואז היא אמרה שאולי כדאי שלא נתראה
יותר, שאלתי אותה אם זה בגלל שהיא כבר לא אוהבת אותי אבל היא
אמרה שהיא עסוקה ושנדבר על זה אחר-כך, יותר לא שמעתי ממנה. או
שאולי הפעם האחרונה שניסיתי להתאבד הייתה כשהנבחרת הפסידה,
קיבלנו על הראש מבוסניה, או צ'כיה, או קפריסין וכנראה שגם
הימרתי על המשחק, וגם אם לא, הייתי אוהד שרוף מאז שזכרתי את
עצמי ולא רציתי להמשיך לחיות אחרי תבוסה נוספת. אולי ניסיתי
להתאבד כי נגמר החשיש, ונגמר הכסף, וניתקו את הטלפון, וגררו את
האוטו, ולך תדע מה עוד קרה. סיבות להתאבד אף פעם לא חסר ואני
הייתי חזק בקטע, נראה לי שאפילו ניסיתי להתאבד כשהורידו את
סיינפלד. כנראה שלא הייתי בנוי למות, עובדה שתמיד נשארתי
בחיים. הייתי סוגר את כל החלונות, שולף את הצינור של הגז מתוך
התנור. ואז, הייתי מחכה ומחכה, ולפעמים הייתי הולך לישון אבל
שום דבר לא היה קורה. הייתי חוטף ת'עצבים על התנור, למה אני
צריך את החרא הזה, אני גם ככה לא יודע לבשל כלום, ואם אי אפשר
להתאבד איתו אז זה חרא מיותר לחלוטין.
ישבנו, אני ויחזקאל, אצלו בסלון. תמיד הייתי מגיע אליו אחרי
שלא הייתי מצליח להתאבד. הוא היה שקוע עמוק בנבכי המסך, זה כל
מה שהוא עשה - הפיל ראשים וזיין את השכל בצ'טים. כל פעם שהוא
היה מצליח לעבוד על איזה אידיוט שהוא ילדה בת ארבע עשרה ולגרום
לאומלל לאונן מול המסך הוא היה צוחק, יותר נכון צוהל מרוב
אושר. אני לא הבנתי מה ההתלהבות מהאינטרנט הזה, עוד מקום מפגש
למתרוממים, והיום לא חסר כאלה. הרי כל האנשים באינטרנט או שהם
מתחזים לילדות בנות ארבע עשרה או שהם מחפשים אותן, למרות שהם
יודעים טוב מאוד שמהצד השני יושב הומו בגופיה ובוקסר מלא
בשפיך, כולו מזיע, מאונן ביד אחת ומקליד בשנייה. או שאולי זה
רק אני.
ישבנו שעתיים או שלוש והיינו יכולים להמשיך ככה עוד כמה שעות,
הוא לבהות במסך, אני לבהות בו, ובין לבין להפיל ראשים. אבל אני
הייתי חרמן אחרי עוד ניסיון התאבדות כושל, נכון, גם הייתי
מרוקן נפשית, לא מצאתי תכלית לחיים והייתי קצת אבוד, בעצם
הייתי קצת משוגע ומאוד אבוד, אבל כל זה התגמד לעומת החרמנות
שלי. בכל זאת, הרי ניסיתי להתאבד בגלל שלא זיינתי, או שאולי זה
היה בגלל הנבחרת.
"אז מה?" פניתי אל יחזקאל.
"אז מה?"
"בוא נלך".
"לאן?"
"לא משנה לאן".
"אני לא יכול לצאת מהבית בחוסר ידיעה מוחלט שכזה".
"תשמע אני חרמן תחת, אם אני לא תופס עכשיו איזה חתיכת כוס אני
ישתגע".
"אתה רציני?"
"כן בנאדם, אני מתחרמן כשאני מסתכל על פירות, עומד לי בגלל
הקופאית בסופר". עשיתי ראש. "תבין בנאדם, אני כבר לא יכול
לעמוד בזה, אני מת להחזיק איזה ציץ, להפליק לאיזה טוסיק,
להתחרע על הכושיליאמא של איזו כוסית!"
"גם עליה וגם על אמא שלה?"
"כן בנאדם, וגם על אחותה וגם על הבת שלה!"
"וואלה בנאדם, אז אם אתה בעניין, לילה פה", הוא הצביע על חדר
השינה, "אתה יכול להרביץ עליה סיבוב בכיף".
"עכשיו אתה מדבר. מי זאת לילה?"
"איזו אחת, הכרתי אותה באינטרנט. נראית די טוב והיא זיון בכלל
לא רע. לך תראה אם מתאים לך".
לקח לי כמה דקות לקום מהספה, עוד כמה בשביל להציץ במקרר, שהיה
ריק חוץ מחמאה ולחם עם עובש, עוד דקה שתיים להשתין ורק בסוף
הגעתי לחדר השינה. לילה הזאת שכבה עירומה על הגב. בדקתי אותה.
היא הייתה שק עצמות אומלל עם זוג שקיות שוקו במקום שדיים,
רגליה היו מפוסקות טיפה ורעמה שחורה בצבצה מביניהן, הפנים היו
מופנות הצידה אבל יכולתי לראות עד כמה הן חולניות, לבנות,
האוזניים שלה היו עמוסות עגילים והסדין מתחת לפיה היה ספוג
בריר כלשהו. הייתי מזיין אותה, ללא צל של ספק הייתי מזיין
אותה, אבל היא הייתה מעולפת.
"מה הבאת לי? היא מתה זאת או משהו!"
"כולה תפסה תנומה קלה".
"נו, אני לא יכול לזיין אותה כשהיא ישנה".
"בטח שאתה יכול. כנס, תעשה ת'עניינים שלך זריז וסגור עניין.
היא לא תרגיש כלום".
זאת הייתה סוגיה מוסרית. מסוג הסוגיות שבנאדם נתקל בהן פעמים
מועטות במהלך חייו ועליו לשקול את העניין בכובד ראש, כי החלטה
שגויה בעניין כזה יכולה להשפיע באופן בלתי הפיך על העתיד.
בסופו של דבר זה היה רק עניין מתמטי, תועלת כנגד עלות, נכון
התועלת לא הייתה משהו, אבל גם העלות לא הייתה בשמיים.
התקרבתי למיטה, ליטפתי ללילה את השדיים ביד שמאל וביד ימין
ליטפתי את עצמי. הייתי מוכן לפעולה, פישקתי את רגליה וניסיתי
להיכנס, לא הצלחתי. דחפתי כמו מניאק ועדיין לא הצלחתי, היא
הייתה יבשה, יותר יבשה מהנגב. זה היה אבוד.
"אתה מהיר". יחזקאל אמר כשחזרתי לסלון.
"לא זיינתי אותה".
"מה קרה?"
"היא יבשה מדי בנאדם, לא היית מצליח לדחוף לשם זרת".
"קח וזלין מהאמבטיה או משהו, למה נראה לך המציאו שמנים". הוא
צודק, חשבתי לעצמי.
עשיתי ראש והלכתי לאמבטיה, כמו זומבי הלכתי לאמבטיה, כי כבר לא
ממש רציתי לזיין את לילה, אבל זה גם לא ממש היה בשליטתי. לא
רציתי לצאת פריאר מול עצמי, אחרי שכבר העמדתי את הזין, ופתרתי
את הסוגיה המוסרית, וקיבלתי אור ירוק מיחזקאל - קצת יובש לא
היה יכול לעצור אותי.
לא היה וזלין באמבטיה, גם לא בארון במרפסת, גם לא היה סבון
נוזלי, ולא שמפו ואפילו לא קונדישינר, רק גוש סבון ורדרד,
חיוור וסדוק שתפס זולה על הכיור. חזרתי לסלון לעשות עוד ראש,
יחזקאל לא היה שם ואני נותרתי לבדי לפתור את בעיות החיכוך
המיותר שעמדתי בפניהם. ואז הרעיון הזה צף בתוך קובית החשיש
החרוך שהיה פעם מוח לא רע בכלל, רעיון מדהים בפשטותו ואדיר
באפקטיביות שלו - חמאה.
חיממתי את הגוש הצהוב עם מצית, כאילו החמאה הייתה בוף שעבר
מוטציה ומרחתי אותה טוב טוב, מבפנים וגם קצת מבחוץ עד שהרגשתי
שהיא משומנת מספיק.
נכנסתי. בקושי הרגשתי משהו, זה היה מספק בכל מקרה. נעתי בתוכה
בקצב קבוע, המחשבות נדדו לכל מיני מקומות לא קשורים, כמו הגול
של רונאלדיניו נגד צ'לסי ברבע גמר ליגת האלופות, זה היה אחד
קלאסי, ואז הן חזרו למקומן הטבעי כשהרגשתי את הזין שלי מרפה.
הלכתי על החבל הדק שבין גמירה לבין מפח נפש, זה היה רגע של
מוות או תהילה. בדיוק כשמצאתי את הקצב הנכון והרגשתי שאני עוד
רגע שם העיניים של לילה נפקחו, זוג מראות שחורות מזוגגות
נטולות אישונים, לחלקיק שנייה ראיתי את ההשתקפות שלי שם ואז
היא התיישרה ישר לפנים שלי, כמו קפיץ מתוח, שוברת לי את האף עם
המצח ומקיאה עליה ועליי.

לפעמים קורה שגבר מגזים, הוא עיוור מדי ולא מסוגל לראות לאן
מובילה אותו הדרך שהוא לוקח, הוא מסתבך ושוקע בבוץ הטובעני של
החיים שלו. הגברים האמיתיים, הטייסים, אנשי העסקים, אנשי הכוח
והשררה, כל אלה שלא התפשרו על כלום ולא ויתרו על שום דבר עד
שהגיעו לאן שהגיעו, אלה יודעים לתפוס את הענף הנכון ברגע הנכון
ולהוציא את עצמם מכל חרא, השאר הם נקבות שטובעים או מפגרים
שחושבים שאין עליהם והולכים ראש בראש עם הבוץ ועם הדרך ועם
העיוורון של עצמם. בסוף דווקא לחראות האלה יש מזל, בסוף הם
דופקים איזה משפט סגנון "יופי קיי איי מאדר פאקר", תופסים את
הנקבה שלהם, עולים על הסוס שלהם ורוכבים אל השקיעה.
אני לא הייתי אף אחד מאלה, לא הייתי גבר בשיט. לא הייתי בוחר
בשום דרך ואפילו לא פקחתי עיניים בשביל להיות עיוור, רק ישבתי
באמצע איזו צומת, עם האף מדמם והעיניים אדומות, אחת בפולו
כחולה אפילו זרקה לי שקל שלושים. ישבתי עד ששוב פעם הרגשתי
בודד ועליתי לאייל.
אייל נראה כאילו גזרו אותו ממרד נעורים, העיניים אדומות,
הג'ינס קרוע, הטי שירט מלוכלכת, הוא יושב ומנגן באקוסטית.
ג'יימס דין לעניים. היה איתו גם הר אדם שלבש חולצה של השייטת
והרכיב משקפי שמש. וכמובן הייתה גם היא, שרי, האקסית. ורק
חשבתי על דרכים ולאן הן מובילות... אני חוזר לעצמי ומברך את
כולם באהלן וסהלן קצר.
"מה קרה לך?" אייל שואל.
"נפלתי במדרגות". אני מתיישב על הרצפה, "יש מה לעשן?" אייל
מצביע על הבאנג ועל הקססה שעל השולחן.
"זה ממש לא נראה טוב, נראה לי שכדאי שתראה רופא".
"עזוב, אני רק צריך נשיקה", הגנבתי מבט על שרי, "ואני כמו
חדש".
אייל ניגן כל מיני חרא מדכא, שרי אמרה לו שיפסיק ושינגן משהו
יותר מעודד, יותר אופטימי. אני עשיתי ראש והצעתי אחד לבחור
המגודל, הוא נענע את הראש לשלילה. אייל התחיל לספר על המחסומים
שלו, ועל המחסומים בשטחים, ועל מחסומי המידע. עשה לי סלט
מחסומים וחומות בראש עד שאני כבר לא מבדיל בין שירת כיבוש,
לצמרמורת נכבשים, לדילמות מוסריות וקונפליקטים של אומן. המגודל
שוב מנענע את ראשו לשלילה, הוא בטח חושב שזה הכל קטע של
הומואים, בטח לו יש איזה סיפור מחסומים טוב. אבל זה לא הזמן
לסיפורי מחסומים ואני מנסה להזיז את השיחה למקום אחר.
"אייל, איפה החתולה שלך?"
"נעלתי אותה באמבטיה, ג'ונסון פה אלרגי לחתולים".
"אייל סיפר לכם איך הוא היה שם קוטג' על הביצים ועל הזין שלו
ואז נותן לחתולה ללקק לו". אייל תקע את הראש שלו בגיטרה, הוא
האדים קלות, "יצא לך גם לזיין את הכלבה? זתאומרת ת'חתולה".
נראה שהאורחים לא אהבו במיוחד את ההערות שלי, חסרות טעם
לחלוטין. זאת לא חכמה כי שרי תמיד הייתה מתלוננת שאני חזיר
וולגרי, אגואיסט לא מתחשב, סוציומאט חסר כישורים חברתיים.
מילים גדולות. כל זה מאחורינו עכשיו, הרבה מים זרמו בירקון מאז
שאני והיא נהיינו היסטוריה. עכשיו אני רוצה לשחזר את
ההיסטוריה, כי שרי עברה אוברול ואני מרגיש קצת מרומה, כשהיא
הייתה איתי היא בהחלט לא נראתה ככה, אני הייתי בזמן הלא נכון
וקיבלתי את המודל המסריח. אז אני מנסה לפצות את עצמי ומתיישב
ליד שרי, מנסה להתחיל איזו שיחת חולין. אני מרגיש את העיניים
של ג'ונסון עוקבות אחרי מתחת למשקפי השמש שלו. לקחתי את שרי
לחדר השינה, בשביל לקבל קצת פרטיות.
היא נשכבה על המיטה, מתחה ידיה לצדדים, מדגישה את החזה הקטן
והזקור שלה, היא עברה חושרמוטה אוברול ואני מת לעשות נסיעת
מבחן. אנחנו מדברים על חרא נוסטלגי, אני עושה כל מה שאפשר
בשביל להכנס לה לתחתונים, אבל זה לא הולך. זמנך עבר, היא מצטטת
את אהוד בנאי, אבל למה למה למה? זמן זה עניין יחסי את יודעת
אני מנסה לשכנע אותה. כשזה לא עובד אני יורד עוד יותר נמוך,
מזיל דמעה בעין ימין ואז בשמאל, אומר לה כמה שאני מתגעגע וכמה
שהיא חסרה וכמה שאני אוהב. אני משקר במצח נחושה, רק שאני לא
יודע למי, לה או לעצמי. היא מפסיקה את הבדיחה הזאת, פשוט לא
כיף איתך, זה מה שהיא אומרת. לא הייתי יכול להסכים איתה יותר,
בטח שלא כיף איתי, גם לא כיף איתך, אבל אולי במקום לתת לי
לזיין לך את השכל היית נותנת לי לזיין אותך, אז בטוח היה יכול
להיות יותר כיף.
בסלון אייל וג'ונסון מתווכחים על תרבות הסמים, כשאנחנו נכנסים
ג'ונסון מסביר באנגלית רהוטה שאין דבר כזה תרבות סמים
ושהנרקומנים הם החלאה של המין האנושי וכל החרטא הזה של התרבות
זה סתם כסת"ח, תירוץ בסגנון של הכלב אכל לי את שיעורי הבית. יש
משהו בדבריו, כנראה שיש שכל בתוך ערימת השרירים הזאת. אני מקנא
בריבועים בבטן ובידיים שנראות כאילו הן מסוגלות לפורר סלעים
לאבק. הוא ממשיך לספר איך נרקומנים גנבו לו את הטייפ מהאוטו,
איך נרקומנים שדדו את השכנה הזקנה שלו, איך הנרקומנים פה
והנרקומנים שם והנרקומנים נרקומנים כל הזמן. גם שרי ככה מצטרפת
לאט לאט, ואפילו יש לה דברים נורא חכמים להגיד על סמים קלים,
קשים ומה שבינהם. אני שקלתי לקחת את העניין אישי, כי גם אני
ככה סוג של נרקומן, או הייתי רוצה להיות אחד כזה, במקום זאת
נתתי לה ולג'ונסון לדבר ולדבר ולדבר עד שאפילו לג'ונסון נמאס
לדבר ורק שרי המשיכה להזיז את השפתיים שלה ולהוציא קולות של
תרנגולת. בסוף הקול שלה עשה לי בחילה, עשיתי ראש, ועוד אחד,
ועוד אחד אבל שרי פשוט סירבה להעלם. ניסיתי לקום אליה ולתת לה
איזה מרפק בשיניים שיהיה קצת שקט אבל לא היה לי כוח לקום.
"סתמי כבר ת'פה יא זונה!" צעקתי עליה בזמן שהרמתי עותק של
פאוסט וזרקתי אותו בפנים שלה, נראה לי שפגעתי באף. ג'ונסון קם,
קרא לי קאנט וטחן לי את הפנים לאבק, למרות שהם לא היו עשויים
מסלע.

הייתי רוצה לראות את עצמי בתור אדם משכיל, אינטיליגנט, אחד
שקרא ספרים ולמד דברים ועסק בעניינים של אנשים משכילים. הייתי
עם הפרופסורים והמרצים ועורכי הדין והרופאים. דיברתי, הקשבתי,
חקרתי, ראיתי את כל הסרטים שצריך לראות, שמעתי את כל הדיסקים
שצריך לשמוע, אבל אני לא יודע, לא יודע כלום, לא מבין כלום, לא
קולט כלום, דברים מתרחשים מסביבי, העולם זז קדימה ואני אפילו
לא יודע איפה הקדימה הזה נמצא. אני מנסה כל-כך חזק אבל אני
עדיין לא מבין, משהו קורה ואני לא מבין מה. של מי זה, מה זה,
מה שלי, מה לא, מה קורה?
מוקדם בבוקר, ישבתי עם אייל מתחת לבית שלי. גנבנו שק שוקו וכמה
לחמניות מהמכולת השכונתית, בגיל שש-עשרה זה היה מגניב, עכשיו
אני קצת נבוך. האנשים מתחילים לחלוף על פנינו בדרך לעבודה.
הרוסי עם הכינור מתמקם במקום הקבוע שלו ומתחיל לנגן את הבא
נגילה.
"זה גאון". אייל מצביע על הרוסי.
"הרוסי?"
"כן".
"הוא אלכוהוליסט שמכיר שלושה שירים וגם אותם הוא מזייף כל
הזמן".
"חבל שלא הבאתי את המפוחית שלי, זה שילוב מעניין כינור
ומפוחית".
יחזקאל בא, עם שני בקבוקים של יין אדום, הוא מתיישב איתנו על
קצה המדרכה, לוקח לחמניה ומוציא פותחן מהכיס. אני גומר רבע
בקבוק בשלוק למרות שאני לא סובל אלכוהול, הוא גומר לי לפטפט
יותר מדי, אני שותה ומתחיל לדבר בלי הפסקה, ואין דבר שאני שונא
יותר מאנשים שמדברים יותר מדי.
"איפה היית?" אני שואל את יחזקאל.
"פה ושם, פה ושם".
"איך אתה חי עם חוסר הודאות הזה?"
"אני עושה הכל למען המולדת".
סיימנו את היין ונסענו לים. כשהגענו החול עדיין היה קריר
ומיטות השיזוף עדיין היו ריקות. אף אחד לא הוציא מילה, רק
ישבנו שם ובהינו בים עד שאייל התחיל להתבכיין וביקש ללכת
הבייתה, יחזקאל אמר לו שהוא יכול ללכת להזדיין, אנחנו נשארים,
יותר אנחנו לא מוותרים, לא נסוגים, לא מתקפלים! הייתי גאה שיש
לי חברים כאלה, שלא מוותרים. בראש עשיתי רשימה של כל הדברים
שיש לי ואין, מין חשבון נפש שכזה. יחזקאל עלה למזח והשתין בקשת
לתוך הים, למען המולדת, מסיח את דעתי מהחשבון שלי. ובסוף היא
הגיעה, כשהשמש הייתה גבוה בשמיים, עם תחתון ברזילאי לבן, היא
הייתה מתת אל, מייצג מדהים של יופי, של שלמות. היה בה קצת
מהמים, קצת מהחול, קצת מארטיק שוקו-בננה, קצת מגולדסטאר חם
ואני הייתי מאוהב. מ א ו ה ב, ממבט ראשון ומשני ומשלישי,
וידעתי שהחיים טובים. אז החלטתי להפסיק עם השקרים, יחזקאל
ואייל הביטו בי המומים, "איזה שקרים?"
התוודתי, בחיים לא ניסיתי להתאבד, בחיים לא אהבתי את הנבחרת,
בחיים, טפו טפו טפו, לא גררו לי את האוטו ובחיים לא ראיתי
סיינפלד. הם בהו בי, פגועים מהבגידה ואז יחזקאל אמר, "שקרים?
וואלה? טוב תהיה בריא". הוא הזמין בירה בזול מהפאביו שהסתובב
על החוף וכנראה שזה הסוף.

נ.ב
מי שרוצה להתאבד, כדאי שישלם את חשבון הגז.