[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועה רובין
/
אצבעות

"מתוקה שלי", היה קורא לי, בתוך השמיכות, בלי הרבה נגיעות
קשוחות. בלי מטרדים. תחילה היה מניח ידו על פניי בשעה שאני
ישנה, או מתחזה לישנה, נוגע בשפתיי באצבע אחת רטובה. "מתוקה",
היה לוחש, כאילו מתיקות שפתותיי הועברה אליו דרך האצבע החמה.
אחר היה שולח אצבעותיו בתוך תלתליי, מסדר אותם על הכרית, תלתל
אחר תלתל. נגיעה רכה. ונישוקים. אלפי נישוקים בלילה. נישוקים
קטנים תוך כדי מנוחה. נישוק, הפסקה, נישוק, הפסקה ואז נשיקה
ארוכה. לשון חודרת אל תוך מרווח הפה המתנשם. מלקקת שפתיים
מוכרות אך לא שייכות. ושוב רגיעה.  
ואז, בין שעות הלילה לשעות טרום האור היו גופו נמחץ אל גופי,
אצבעותיו כזוג רגליים מטיילות על גופי, מעבירות את החום, את
הלחות, אל תוך העור שלי. הכל נע באיטיות, לא מתוך עייפות אלא
מתוך ערגה. והכל בשקט, בלחישות.
כשהייתי חשה אותו קרוב אליי, את נשימותיו על אפי, הייתי פוקחת
עיניים. הוא היה מצחקק כמו ילדון, תינוק שמישהו עשה לו "בו!",
ללא בהלה, בחוש הומור. מתרגש.  "את ערה?" היה שואל ברטוריות.
"אני ערה", הייתי עונה, "ערה כבר שעות". והוא היה ממשיך, נוגע
יותר ויותר, עד שהיה בתוכי. העור בבטננו נהפך אחד, שלם. לאט
אנו זזים. דרך התריסים נגלה כבר אור ראשון. אנחנו לא פוסקים,
מתנהלים כאילו היה זה לילה, כאילו החשכה מפנקת עדיין בגילוייה,
בזרותה. חושך ואין לדעת במה אתה נוגע. גילוי. התרגשות. נשימה.
עיניים נפקחות ונסגרות, פה מתנשם ושואף, גוף עולה ויורד.
איכשהו בתוך הדממה, התחלנו לאהוב.
                                       




תל אביב הייתה חמה אז. אוגוסט, תחילת היכחדותה של שכבת האוזון
האחרונה. קרני שמש ארוכות מדי, בוערות מדי, הטמיעו צבען בגוף
המחוזר. הייתי מהלכת אתו ממקום למקום, בחוסר תעסוקה.
מבית הקפה השכונתי אל חוף הים, רגע לפני שהשמש שוקעת. ואז
סרטים, המוני סרטים ראינו באותו קיץ. פגרה מעיסוקי השגרה. לא
היינו משועממים, חוסר התעסוקה נעם לנו. היינו יחד. אהבנו
להראות יחד. רצינו שיאמרו "איזה זוג נחמד" ויחפשו טבעות
נישואין על האצבעות. ולמה? למה לא בעצם? למה לא לחיות כל חיינו
יחד, מחוברים זה לזה במצוות השמיים. לא, אין בזה צורך, היינו
אומרים למי שהיה שואל, טוב לנו ככה, יחד מבחירה, חופשיים.
זוג מוזר, אנשים אחרים אמרו. הוא שחום ולא מגולח, היא בהירה
מדי, כמעט שקופה ושערה מתולתל מאד. הוא לובש בגדים מלוכלכים,
היא בשמלת כפר פרחונית. לא מתאימים לעיר הגדולה. לרוב אמרו
שאני כילדה, נראית תמימה למדי, ילדותית, פנים של בובת חרסינה.
לבנות נורא. עיניים חומות. שפתיים משורטטות, כמו בעיפרון. תמיד
ורודות. ללא איפור. והוא, הוא גדול, גבוה, נראה מבוגר ממנה. על
סנטרו זקנקן קטן, על לחייו זיפים שחורים, עיניו בורקות בירוק.
עור פניו בגוון שזוף.
היינו שותקים, אוחזים ידיים. לא מגיבים לתנודות האנשים סביבנו.
רק בתוך עולמנו התקיימנו. רחוק מהמרחב הטבעי. כמעט ישבנו על
ענן.
עצם משיכתי אליו באה מתוך זרותו. הוא לא היה כמו האחרים. שונה
ומשונה. מנהגיו היו מיוחדים במינם. עדינותו השתלבה בשלום בית
עם קשיחותו הגברית. אהבתי את מלותיו המוזרות, חיכיתי לשמוע את
הדעות השנויות במחלוקת. לעולם לא אמר משפט שאין בו ייחוד. כל
הברה נשמעה כשיר קטן, מינימליסטי. יכולתי להקשיב לו שעות.
השעות המתות של הקיץ עברו כך. דרך מילים, דרך נגיעות, דרך
שירים קטנים שבצבצו בו וזרמו אליי.
                                         




מתישהו, בין חילופי העונות, נותרנו תקועים. תקיעות משונה.
בתחילה הייתה מבורכת. תמיד אהבה. וזה ברור ומוגמר. אין צורך
לעסוק בזה יותר. אהבתנו הייתה קיימת, ולא היה ניתן לווסת אותה.
היא נעצרה. לא נגמרה. רק נעצרה. השתיקות הפכו ארוכות יותר.
השיחות היו רגילות פתאום. מלות הקסמים נהיו לפתגמים בפי כל.
האצבעות היו ידועות מראש. מגעים שאין בהם רמיזות מתוקות,
ברורים היו וקלילים מאד. העיסוק בגוף היה עיסוק רגיל, כמו
צחצוח השיניים בבוקר והליכה לשירותים. "מתוקה שלי", היה אומר
בלי הקשר, בכל מצב. כמה רגיל.
המוזרות שלו התחילה להטריד אותי. תמימותי, כך הבחנתי, התחילה
להטריד אותו. עד עתה לא חיפשנו מגרעות. היינו מושלמים אחד
בעיני השני. לא היה צורך בשיפוט. דיבוריו על סרטים, דיבורים
שלא היו קרובים למציאות, היו לי מזויפים. הקשבתי לו בחצי אוזן,
מהנהנת בראשי להסכמה לא הסכמה. העיקר שהשתיקה תשוב לשלוט בנו.
העיקר שהמוזרות לא תציק לי. מטרד, מהפך, שינוי גדול. שאלות.
שאלות מתעוררות בי. אלפי שאלות. מכמונות של החיים אתו. האם הכל
בסדר? אני שואלת את עצמי פעמים רבות בחודשים שעוברים. והם
עוברים מהר כל כך. מהר והכל נשאר אותו הדבר. אהבה קיימת. חתומה
בספרים.
                                         


     

הוא התחיל להסתגר ממני. חש במבטיי חסרי העניין. מבין את
ההרגלים שסיגלנו, שהפכו אותנו לזוג רגיל. האנשים ברחוב לא חוו
דעתם עלינו. הלכנו אחד ליד השני. קרובים אך נמנעים ממגע. לא
עוד החזקת ידיים חמימה. לא עוד תשוקה פורצת בקרן רחוב, תחת שלט
עצור. לא עוד נגיעות על השפתיים בלילה משוגע. די. עתה היינו
שוכבים זה לצד זו במיטה. אני הייתי ישנה אבל לא ישנה, כמו
תמיד. הוא היה קורא עיתוני מחתרת. זועק בתוך עצמו על תהפוכות
העולם השליליות. מטורף.
כשהניח את הספר, היה מסתובב, גבו מופנה אליי. רק אז הייתי
פוקחת עיניים. מתחננת בפניו שיעשה בי סימפוניה. שייקח את
האצבעות ויפרוט עליי, ככלי מיתר. בעדינות. רציתי את האצבעות
שלו. מנוחה נכונה של זרת ואמה על חזי, משחק פטמות, נישוק. לא.
הוא לא היה מוכן. נמנע ממני כך בסיבוב הגב. אצעק לו, חשבתי,
אצעק לו שיעשה משהו להפיג את השעמום. רק אצבע אחת, מציצה של
שפתיים. שיהיה שקט טוב. נגיעות חטופות. לא. מנע אצבעותיו ממני.
לא היינו איש אחד, נפרדים ונרדפים, אחד ליד השני, כמו שני
קווים מקבילים שלא נפגשים. עיניי פקוחות, זעקתי לו ללא קול,
עיניים רוצות אותך. עיניים מבקשות שתעשה נס. שתחזיר את האהבה
למסלולה. היכן מתחבאים אלפי הנישוקים, רבבות הליקוקים, מאות
האצבעות. לא ידעתי. גוף נותר ניצב לצד גוף והשתיקה לא הייתה
נעימה. מטרידה.
בינתיים עברו קיצים, חורפים, קיצים, סתווים, חורפים, אביבים.
אנחנו באותו המצב. דוהרים אל עבר נפילתנו. סיומת האהבה.
                                     


     

בבוא האביב השלישי. עת קיננו ציפורים על העץ ליד הבית והורדים
בעציצים פרחו, ותל אביב הייתה יפה, הוא ארז מזוודה אחת ואמר
שהוא בורח מכאן. המצב חמור, הוא אמר, לא מתכוון אלינו, מתכוון
לעולם. "אני חייב ללכת, מתוקה שלי", אמר. שאלתי. מליון שאלות.
לאן אתה הולך? למה אתה לא לוקח גם אותי בבריחתך? מדוע ולמה?
ואיך? ומה פתאום עכשיו? האביב יפה כל כך.
"את לא תביני", הוא אמר, בידו אוחז בכרטיס הטיסה. הפתעה גמורה.
זקנו נעלם כלא היה. גולח למשעי בבוקר הבריחה. פניו בהירות היו,
קורנות ולא מאושר. אולי רק מגודל ההרפתקה. האם הייתי רק הרפתקה
ארוכה בשבילו? לא מעיזה לשאול. לא ברגע ההוא. אני שותקת.
הוא הושיט אצבע אחת אל התלתלים שלי. גלגל תלתל אחד סביב אצבעו.
השתהה עמו כמה רגעים. הביט לתוך עיניי. כמו פעם. כמו בלילות
היפים כשהאור נכנס דרך התריסים. אחר שחרר את התלתל והניח אצבעו
בפיו, מוצץ את המתיקות שלי בפעם האחרונה. הוא מניח אצבע אחרונה
על שפתיי. מסדר אותן במקומן. ומשחרר.
                                       









loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא מאמינה
שהם הלכו
לאיבוד! מה אני
אגיד לג'סטין?


בריטני ספירס
מתמודדת עם
איבוד הבתולין.
בקושי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/2/03 20:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועה רובין

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה