זה הסיפור שלי. אני אכתוב אותו עם כפפות, כי כך אולי לא ארגיש
את הזבל.
(זה לא זבל, זה פשוט כבר כאב שנמאס לי לכאוב אותו, הוא פשוט
מיצה את עצמו)

הן כל כך מעטות, ואם זאת נראה לפעמים כאילו הייתי רוצה לשתול
אותן בכל אחת
שלא מפרה את התנאים הבסיסיים.
לפחות אלה שכן נגעו היו מעטות.
בכל אופן, המעטות שהיו- נגעו והלכו.
וזה הסיפור שלי.

הן כל כך אהבו את המגע. כל כך העריצו את התחושה והריעו על
יכולת ההרגשה
אבל לא נשארו לקטוף את הפרס. הייתי רוצה שתתפוס את ותתחיל
לחפור באדמת הקברות שלי. הייתי רוצה שהיא תבוא ותמצא אותי
בפנים עמוק, בלי שאצטרך לחייך לה.
שהיא תראה אותי בכאבי, תמשוך את גופתי ממעמקיה ותנשוק לתוך
נשמתי את אהבתה
שתפקח את חיי, תירה את יריית הפתיחה שלהם, תחלוץ את הפקק של
שמחתי האין סופית
שהוזנה בסבל וסתמיות. ותשמח על גילוייה שהיתה כל כך בטוחה בו
כי גם היא חיפשה וסבלנותה תגמלה אותה בי ואותי בה. (ונתרבה כמו
מיקרובים חמודים, נשתכפל עד אין קץ !!!! 17 ילדים ומשכנתא
מוזלת למרובי-ילדים)

כל זאת פנטסיה ........ פנטסיה יפה (אך פנטסיה)..

עייפתי מלחפש.
לא רוצה להתאמץ. כל המאמץ הזה רק הורס לי הורידים.

האם יש לי עוד משהו להוסיף? כנראה שכן.