מסתכלת מחוץ אל החלון, בוהה. הכל מכוסה בשמיכה לבנה וטהורה.
היא רק חושבת על העובדה שהיא לא הייתה צריכה, חייבת, ללכת לשם
היום. בגלל, בגלל השמיכה העוטה את הארץ. דבר כל כך טהור וצח,
כל כך קר, חודר אל העצמות. אנשים כל כך תמימים, שלא מבינים, כל
מילה, והם לא שמים לב, חודרת עמוק, פוגעת, סיכות סיכות.
הם חושבים שזאת כרית? זה ננעץ, ויוצא, ללא פגע. אולי זה בגלל,
בגלל שלהם יש כרית. כרית במקום לב.
                                         

 
היא כבר הפסיקה לצפות שיבינו אותה, וכבר מזמן הפסיקה לקוות.
היא נטשה כל תקווה להבנה, לעידוד, לעזרה. חברים היו  לה פעם,
כשזה עוד לא שינה. כשכולם היו שווים. כשמה ששינה, היה אצל מי
הברבי, או שעת ריכוז. ומאז, כולם התרחקו. כולם דחקו. והדחיקו.
היא לא שם, היא לא נפגעת. זה רק צל שמרחף לו בין המסדרונות,
מנסה להעביר את הזמן בבדידות האינסופית הזאת, בהרגשה של מחסור.
ובעצם, לא היה זה בדיוק מחסור, כי כמעט מעולם לא היה לה, את מה
שכל כך השתוקקה לו. חזרה הביתה, לבד. למרות שהיו כאלה, שהלכו
בדרך שלה. אבל אף פעם לא איתה. ואולי כך העדיפה, כי תמיד שמעה
בטלוויזיה שהיו אומרים, שמי שלא רוצה להיות לידך, לא שווה
שתרצה להיות לידו. כל המשפטים הנדושים האלה מהטלוויזיה, זה כל
מה שהכירה, בנושא הזה.
בלילות היא סבלה יותר מכל, מהידיעה שעוד כמה שעות תצטרך לשוב
לשם, אל הגיהנום הפרטי שלה. תהתה מתי, מתי כבר תתרגל. לעולם
לא, ובמקום כלשהו ידעה זאת. מעולם לא הבינה מה יש בה, שמרחיק
את כולם. היו לה הרבה השערות, כמו למשל שכולם כבר התרגלו שהיא
לבד, ואולי חשבו שהעדיפה זאת. אך הם ידעו, איפשהו הם ידעו,
פשוט העדיפו לחשוב אחרת. כך היה להם יותר נוח.
                                       

כשראתה כוכב נופל, כשנפל לה ריס, היא ביקשה, רק למקרה שזה
עובד, שהיא תיהפך למשהו אחר. לעתים ביקשה להיהפך לפרפר, יפה
וצבעוני, חופשי, ונגאל מייסוריו לאחר מספר ימים. לעתים ביקשה
להפוך לפתית שלג, או לטיפת גשם, הנופלים להם מן השמיים, כמו
מלאכים. לעתים ביקשה להיות קרן של אור, אולי כך תוכל להאיר את
יומו של מישהו. מה הטעם? במילא הם לא יעריכו. כמו תמיד.
לפעמים היו הדמעות זולגות מעצמן, מבלי שהייתה שמה לב לכך.
באמצע כתיבה, באמצע ציור, באמצע מקלחת חמה. לא היו דמעות
משחררות אלה. הדמעות היו קרות. מלוחות וקרות. הן היו זולגות
מזווית עינה, ועד שלא היו מגיעות אל לחיה ומדגדגות אותה, לא
הייתה שמה לב אליהן, ולא הייתה מנגבת את פניה, שוטפת את עיניה
הנפוחות, מקנחת את אפה, וממשיכה, כאילו כלום לא קרה.
צנועה, כל כך צנועה. ואם רק הייתה יודעת שאני כותב עליה, ואם
רק הייתה יודעת, שאני מעריך.