רק לא לאבד תקווה.
אני חוזרת ואומרת לעצמי.
תקווה במה ? במה כבר יש לי תקווה?
מצד אחד אני צריכה לסמוך על עצמי, ומצד שני להטיל ספק בכל
דבר.
רק לא לאבד תקווה.
ואז דעתי שוב משתבשת ורע לי, כל כך רע.
נחנקת, זוחלת למעורה הקטנה והחשוכה שלי.
רק לא לאבד תקווה.
מרימה את הראש קצת, שלא אפיל את עצמי שוב ואצנח מגבוהה.
אפילו התקלחתי.
אפילו סידרתי קצת את הדלת.
רק לא לאבד שוב את עצמי.
אני רק מכירה את התחושה של זה לא זוכרת את הדרך.
מרימה את הראש מספיק בשביל לפקוח עניים.
עדיין נחנקת באיזור האף והפה.
רק לא לאבד תקווה בעצמי.
לחפש שוב את הנקודות שאני אוהבת בי.
ולחבק את אלה שאני עדיין לא למדתי לאהוב.
ולא לדאוג כי זה שאני
לא מנהלת מערכת יחסים שבאה מתוך אהבת אמת.
זה שאני לא מזדיינת.
זה שכבר לא מתחילים איתי.
זה שאני לא מוצאת אף אחד שמוצא חן בעניי.
וזה שאני כל כך רוצה את כל אלה, ועדיין לא עושה אותם, ואיך שהו
עדיין חיה ושורדת.
לא אומר שהם לא יקרו, ואולי לא צרכים לקרות.
רק לא לאבד את הקבלה העצמית.
רק לא לאבד את עצמי.
רק לא לאבד תקווה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.