היה הייתה פעם ילדה קטנה ומכוערת. היא כבר נולדה מכוערת. כמו
כל הסיפורים האלו על הילדים שנולדים ככה וככה וכל הזמן היו ככה
וככה. עובדה מצערת היא שהמכוערת אכן הייתה מכוערת. כל - כך
מאוס היה פרצופה שאפילו אימא שלה לא יכלה לשאת את מבטה ליותר
מדקה וחצי, לכשהניקה אותה והתינוקת מצצה משדה והביטה מעלה אל
פרצופה, הייתה האם מפנה את פניה אל מסך הטלביזיה. כשהמכוערת
הלכה לראשונה לגן בגיל שלוש וחצי, הביטה בה הגננת בפה פעור,
שכן כיעורה לא היה נתפס בהתחלה ככיעור ודבר נוסף הוא שאף אחד
לא ידע מה בדיוק עושה אותה לכל - כך מכוערת, כיצד ייתכן שילדה
בגיל כה צעיר תסחוף ותגרום לאנשים כה רבים הרגשת קבס ובחילה
נוראית עד שהם לא יכולים להביט בה ישירות. גם הילדים בגן לא
יכלו לשאת את כיעורה, הם העדיפו לא להביט בה, ולא לשחק בקרבתה
כי פחדו שמא במקרה ייפגש מבטם במבטה המכוער והם לא רק יאלצו
להקיא את נשמתם אלא ידבק בהם מעט מכיעורה האימתני. וככה העבירה
המכוערת את ימיה בגן, ללא חברים, וגם ללא בובות ומשחקים דמויי
חיה או אדם שכן פחדה שגם הם יושפעו מכיעורה וימיטו עליה אות
קלון. הדבר היחיד שאהבה לשחק בו ואף גרם לה להרגשת סיפוק זמני
אך אינטנסיבי הוא ציור על נייר. היא הייתה נוהגת לצייר בעזרת
טושים וצבעים אנשים משחקים, משפחות מאושרות של אנשים מכוערים
כמעט כמוה. גם האנשים המכוערים שציירה היו מכוערים במידה שאין
לתאר, וכשהביאה המכוערת את הציורים לאימא שתתלה על המקרר
במטבח, היא אמרה שהיא מוכנה לתלות אותם רק אם תרשה לה לכסות את
פרצופם במגנטים שונים של ירקות. למכוערת לא היה איכפת, העיקר
שמשהו ממנה יתפזר בבייתה מלבד גבולות חדרה המצומצם שלא חלקה עם
אף אחד מחמשת אחיה, מפחד שמא היא תתעורר בשנתה ותתקיף אותם
בכיעורה. הייתה ילדה מכוערת מאוד אותה מכוערת. גם היא עצמה לא
יכלה להביט בעיניים שלה כאשר השקיפה בבבואתה בראי.
וגדלה המכוערת וסיימה כבר את לימודי ביה"ס שנמשכו פחות או יותר
באותה מתכונת של הגן. והיה לה חלום - להיות קוסמטיקאית בגלל
שרצתה שאנשים אחרים תמיד יהיו יפים ולא יסבלו מהחסך שלה. והלכה
המכוערת ללמוד קוסמטיקה. וכל הבנות שלמדו איתה בקורס היו
מחומצנות. ככה בדרך כלל נראות קוסמטיקאיות אמרה לעצמה המכוערת,
וחמצנה גם את שערה, אבל עדיין הייתה מכוערת. וכשעסקו המתלמדות
בפרקטיקה של איפור על אנשים, היחידים שהסכימו להיצבע על ידה
היו עיוורים שממילא לא יכלו לראות את מעשה ידה. והיא באמת לא
הייתה קוסמטיקאית טובה בכלל. אבל לא היה לה איכפת, העיקר
שהגשימה את החלום.
כשסיימה לימודים, עברה לגור במחסן ישן של גברת עיוורת בשכונה
שכוחה בעיר קטנה. ושם ישבה וחיכתה ללקוחות שלא הגיעו. אבל יום
יום היא איפרה את הגברת וזו הייתה רק נחמה פורתא. גם לגברת
העיוורת היה נמאס ממנה אחרי כמה זמן כי למכוערת היה גם ריח
'מכוער' וכשלא סבלה את זה יותר היא גירשה אותה מהמחסן הישן.
וככה נמשכו כל חייה שכן כבר כאן אין כל נחמות. לא היה לה כל
כשרון פנטסטי המפצה על כיעורה הגרוטסקי, היא גם לא מצאה אף אדם
השווה לה במיאוסו ושהיה יכול להביט בה, לכן נותרה כל חייה בלא
כלום. וכשנקברה מתה ועיניה פקוחות גם הקברן לא יכל היה להביט
כשזרק כמות אדמה רטובה על גופת המכוערת שעכשיו הייתה גם קרה.