בספרה החדש, "הרשות השופטת",
מדגימה האינטליגנציה
כיצד היא גוזרת דינו של אדם
על פי חיתוך הדיבור שלו,
אוצר המילים שלו,
או אף על פי מראהו בלבד.
השפה הסרקסטית שלא בוחלת ולו בבוטה שבדימויים,
אמנם חדה ועוקצנית, מוכרת לנו מספריה הקודמים,
אך מעייפת משהו (לתשומת לבכם, 550 עמודים).

לעומתה, הטפשות, בספרה
"אין לי מה להפסיד" (37 עמודים בלבד),
פורשת בפנינו את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום,
אם תרצו,
מציגה בפנינו עולם ורוד, אופטימי, מואר
נטול דאגות
ובוחרת להשתמש בשפה פשוטה,
הומוריסטית קמעה, לא יומרנית
הייתי אומר, חלמאית.

אולי אין זה צירוף מקרים
ששני הספרים יוצאים במקביל,
בייחוד בתקופה כל כך מתוחה ומבלבלת,
כאן, במציאות המה-אמרו-בחדשות שלנו.
ובכן, החלטתי שאין לי מה להפסיד,
הנחתי את האינטליגנציה במגרת ה'בלגן' שבשידה שלי
ומהיום
אני
טיפש.