רגע לפני שאבירים מפסיקים להיות אבירים וחוזרים לחיקם של בני
האדם (דבר שקורה לכל אביר במוקדם או במאוחר) הם משילים מעליהם
את השיריון שליווה אותם בנאמנות לאורך כל הזמן הזה ותולים אותו
על מקל אופקי, צמוד לקיר, במקום קרוב אליהם כך שתמיד יוכלו
להביט בו כשירצו ולהיזכר בימי הזוהר.

הם אינם יודעים זאת, אבל השיריון נועד להגן על האביר מפני כל
אותם דברים שאילולא האביר לא היו נוצרים מעולם. עיניים כמהות
שמסתכלות אליו, תשוקות תועות שרוצות לדעת אותו, אהבות כוזבות
שמכוונות אליו, כולן נעצרות בשיריון ונשארות בפנים, כבולות
באמצעות שרשראות מתכת דקות, כך שלמעשה הן מעולם לא מגיעות
לאביר. לא הרבה יודעים זאת, אבל זו האמת. יתרה מכך, כל אותן
נפשות שכלואות בשיריון הן שנותנות את אותו חוסן וברק מפורסמים
לשיריונו של האביר.  

עוד דבר שהאביר אינו יודע הוא שכאשר הוא משיל מעליו את
השיריון, הוא למעשה נותן דרור לכל אותן נפשות, והן, כיוון
שנכלאו בפנים, מתחילות לכרסם את דרכך החוצה. לחלקן קשה לעזוב
את השיריון כיוון שהתרגלו אליו במשך תקופה כה ארוכה, אך היות
והאביר כבר אינו אביר הן משתכנעות ועפות להן החוצה.

בסופו של דבר נשארת תלויה על מקל אופקי, צמוד לקיר, רשת של
שרשראות מתכת נטולות ברק, קלועות בצורת שיריון דקיק וריקני.