הזמזום העצבני הפריע לי להירדם. התהפכתי מצד לצד בעצבנות, עד
שלבסוף יצאתי מהמיטה, נכנסתי לסלון, וכיביתי את הטלוויזיה
שהציגה שלג, ולא את זה שירד במהלך היום בירושלים. 'הייתי צריך
לעשות את זה כבר לפני שעה' סיננתי לעצמי בכעס, וחזרתי למיטה.
אבל גם זה לא עזר. כעת, השקט הצורם חדר לעצמותיי, ולא אפשר לי
להירדם. המשכתי להתהפך במיטתי בחוסר אונים.

כבר שבועות שאני מנסה להביא את עצמי לידי פעולה. מנסה להזיז את
עצמי, לעשות את זה כבר. אף פעם אין לי אומץ. כל פעם מתרץ לעצמי
'עכשיו זה לא הרגע המתאים', 'היום אין לי מספיק זמן' וכו'. אבל
הלילה החלטתי - מחר אני לא מוותר. הגיע הרגע להתמודד עם זה,
אחת ולתמיד. זה הרי לא יכול להיות כל כך נורא. רבים כבר עשו את
זה לפניי, ורבים כנראה יעשו את זה אחריי, אבל סביר שאני לא אדע
את זה.

נכון, לפעמים זה נכשל. יש את אלה שנרתעים מזה. ויש כאלה שלא
מוותרים - ממשיכים לנסות עד שמצליחים. אסור לי לתת לזה להבהיל
אותי. ובכלל, אם אני אעשה את זה במחשבה שזה לא יצליח, סביר
שבאמת אני אכשל. אני אהיה בטוח בעצמי, נחוש בדעתי להצליח, ואז,
בתקווה, זה ילך חלק.

קמתי בבוקר. נזכרתי שיש כמה סידורים לעשות. ניגשתי לסופר-מרקט
לקנות מצרכים, הורדתי את הכלבות, קראתי עיתון, ואז קלטתי - שוב
אני מתחמק! שוב אני מחפש עיסוקים אחרים, מתנהג כמו שפן, דוחה
את הקץ! איזה אפס אני!!! די כבר עם התירוצים, הרי החלטתי שהיום
זה היום.

לקחתי נשימה עמוקה, הנחתי לעיתון וניגשתי למטבח.
"It's now or never" אמרתי לעצמי. חיממתי חלב בקערה והכנסתי
פנימה את השמרים לתסיסה...

כעבור 5 שעות - לאחר לישה עצבנית, התפחה, רידוד, מריחה, גלגול
וכו' - חייכתי לעצמי בשביעות רצון. סוף-סוף עשיתי את זה! עוגת
השמרים הראשונה שלי!