אני משתחל, מתגנב, מזדחל
מבעד לחריצי הכרתך
כמו ששמש חורפית צהובת קרניים
מגששת,
וסקרנית כמו ילד,
בבוקר יום שבת
שאחרי ליל שישי גשום וסוער במיוחד -
באה להציץ
בקימורי גופך הסודי,
מכוסה למחצה, מפותל בכותנתך הלבנה ושמיכותייך הצבעוניות
מבעד לחרכי תריס חדרך המוגף:
וכמו אותו מחסום מלאכותי
הכרתך מנסה לסנן, למזער, לחסום אותי כליל -
אבל גופך המקיץ,
ונפשך המתעוררת,
יביאוך להתנער משאריות קורי השינה העוטפים אותך
ולטופף, ברגל יחפה ובשיער סתור
אל מחוץ למיטתך
בגיל רך ומתפנק -
את תפתחי את התריס ותתני לקרני השמש
לערסל, להאיר, ללטף אותך,
את תראי,
את תקבלי אותי עם חיוך. |
