חשבתי שהלילה נגמר. כבר חשבתי שהנה אני בדרך לסיים עוד לילה של
בזבוז זמן. בזבוז זמן שמטרתו העיקרית היא העברת הזמן. ראיתי את
הלילה הזה נמוג. עוד שניה אני אשכב במיטה, אנסה להרדם, אנסה
לשווא. רק אחשוב על להגיע למחר, ומחר יהיה עוד יום, יום של
בזבוז זמן שמטרתו האחת והיחידה להעביר את הזמן המקולל את
הגיוס.

חשבתי שהלילה נגמר.הטאבון היה ריק. הטאבון הוא הסימן המובהק
שהיום הסתיים, אנחנו רגילים לסיים לילות בטאבון. להזמין סמבוסק
או טוסט הבית ולבלוע אותו בזריזות ולחלום על עוד אחד. לא קניתי
סמבוסק, חשבתי שהלילה יגמר מהר יותר אם אני לא אוכל ואתרכז
בנהיגה הביתה. הדמות שלידי חזרה לאוטו והתחילה לפרק את
הסמבוסק, ביס אחר ביס, הנה הוא נגמר ואני לא אכלתי, הנה עוד
דקה וקצת אני אוריד את הדמות בבית ואני אסע בעצמי הביתה. הלילה
יגמר.

חשבתי שהלילה נגמר. יצאתי מהחניה שמול הטאבון בנסיעת רוורס מאד
בטוחה, נחוש בדעתי להגיע הבייתה בהקדם האפשרי. העברתי ל-דרייב
והתחלתי לסוע קדימה. הבהלה. נבהלתי. זה היה מסוכן. מסוכן מדי.
לשניה חשבתי שהנה הלילה באמת נגמר ואיתו נגמר משהו יותר חשוב
שלא היה בכוונתי לגמור הלילה. האוטו האדום סטה מהנתיב שנסע
בכיוון ההפוך וחתך את הנתיב שלי ונכנס לחניית הטאבון. הוא חתך
את הנתיב שלי והמרחק בין האוטו הכחול שלי לאוטו האדום שלו היה
כמרחק בין הים הכחול האינסופי שכל כך אהבתי לשמיים האדומים
הנושקים לו בשעת ערב מוקדמת של לילות קיץ חמימים.
הייתי בטוח שהנה הוא סוטה היישר לתוך האוטו ולתוכי ולתוך הדמות
שלידי ומסיים לנו בצורה מוחלטת את הלילה שיכול בקלות היה להיות
הלילה האחרון. זה היה מפחיד. הלחיצה שלי על הברקס הייתה מהירה
ואינסטיקטיבית וכנראה שמנעה את הפגיעה המסוכנת כל כך.
כעסתי. ללא ספק כעסתי. זה היה כעס שהבהלה דחפה אותו החוצה. לא
אמרתי מילה. קר רוח שכזה. מה ייתן לי לצאת מהאוטו וללכת לצעוק
על מישהו שאני בכלל לא מכיר? בלעתי את הרוק, חיכיתי מספר
שניות. המשכתי לסוע.

חשבתי שהלילה נגמר. כמעט עשיתי תאונה שאינה באשמתי. זה מפחיד
ועוד לא הפסקתי לחשוב על זה. אבל זה היה מאחורי. רציתי להמשיך
בנהיגה. רק להגיע הבייתה. עמדתי ברמזור. אור אדום חזק והחלטי
מזכיר לי לעמוד. מזכיר לי שכרגע זה התור של מכוניות אחרות
לחצות את הצומת. מכוניות אדומות למשל שהנהג שלהם מאד לא זהי.
הזכרון הטרי של המכונית האדומה הקטנה חוצה את הנתיב שלי
במהירות מסוכנת ומאיימת על סוף הלילה שלי עוד חוזר שוב ושוב
במוחי. זה מוזר, כמה הרגשה יכולה להשתנות בשניה קטנה אחת,
בזכות שתי מילים שהן האחרונות שציפיתי לשמוע. אוטו אדום עצר
בנתיב שלידי.

חשבתי שהלילה נגמר. האוטו האדום עצר בנתיב לידי. כן, זהו אותו
אוטו אדום שרצה לחסל אותי עוד לפני שהספקתי לסגור את הלילה.
עכשיו הוא עומד לידי, לא מהווה איום. הנה החלון נפתח. בחורה
צעירה יושבת באוטו אדום עומדת לידי בנתיב. היא מסמנת לי לפתוח
את החלון. היא הולכת לצעוק עליי? עליי? זאת הייתה טעות שלה!
היא כמעט גרמה לתאונה. הכעס. הכעס!. אני פותח את החלון. באוטו
האדום שלידי בנתיב יושבת בחורה צעירה. היא לא הייתה יפה מדי
היא גם לא הייתה מכוערת מדי. היא הסתכלה לי ישר בעיניים ושתי
מילים השתרבבו מפיה. בצורה מבוישת כזאת, כאילו נכנעת. "אני
מצטערת".

חשבתי שהלילה נגמר. שתי המילים האלה. פתחו את הלילה מחדש.
מדהים. מדהים איך שתי מילים משנות את ההרגשה בצורה מפחידה
כזאת. שתי מילים שהן האחרונות שציפיתי לשמוע באותו רגע של
עצבים.
הייתי המום לשניה. בהיתי בה. אמרתי לה: "זה בסדר". לפני רגע
הייתי מוכן להרוג את מי שישב באוטו האדום והנה אני ממלמל בלי
שליטה: "זה בסדר". מוזר. לא סגרתי את החלון. האור ברמזור התחלף
לירוק והאוטו האדום החל לזחול במעלה הכביש. אני נוסע אחריה.
היא אמרה שהיא מצטערת. היא לא הייתה הבחורה הכי יפה שראיתי.
היא אמרה לי שהיא מצטערת. אני חושב שהתאהבתי. מוזר. לפני רגע
כעסתי כעס איום ועכשיו אני מרגיש את אותו גל חמים של התאהבות
ממבט ראשון. בזכות שתי המילים. שתי מילים ששינו לי את ההרגשה
מצד אחד לצד השני לגמרי. אני עוד נוסע אחריה. חושב על שתי
המילים שמהדהדות לי בקולה במוח שוב ושוב. המילים שגרמו לשינוי
הקיצוני הזה. הדמות שלידי התעוררה לחיים. הייתי צריך לקחת אותה
הבייתה. ידעתי שהנה אני מאבד את קשר העין עם האוטו האדום ופונה
שמאלה. האוטו האדום הזדחל באטיות במעלה הכביש ונעלם מעיניי.
נעלם מעיניי ובתוכו אותו נשמה טועה מצטערת, שבשתי מילים כל כך
פשוטות נגעה לי בעמקי החדרים של הלב.

ידעתי שהלילה נגמר. האוטו האדום כבר מזמן זכרון שנמוג אל
הלילה. זכרון מתוק אחרי הכל. אני כבר בבית, הדמות גם בבית.
והאוטו אדום עוד מזדחל לו באיטיות על הכביש של מוחי והמילים
"אני מצטערת" חוזרות וחוזרות. הייתי רחוק מהאוטו האדום כמו
שהים הכחול והאינסופי שכל כך אהבתי רחוק מאודם השמש היוקדת
באמצע היום. איך זה ששתי מילים כל כך קטנות שהן האחרונות
שציפיתי לשמוע שינו לי את ההרגשה מקצה לקצה. מרגש של כעס וזעם
להתאהבות מוזרה והרגשת חמימות. אין דרך לראות אותה שוב. אין
דרך ליצור איתה קשר. היא מצטערת. האוטו האדום נעלם. הלילה
נגמר.