אני יושבת בשיעור ספרות, על השולחן מפוזרים טושים זוהרים ועוד
איזה עט סגול נוצץ. על קלסר ירוק עם ג'ירפה יש ספר של סמואל
בקט, משהו על אלוהות ומוות ואחד שבכלל לא נמצא שם שקוראים לו
גודו.
בצד אחד של השולחן יש תיק כחול גדול, ובשני קופסת משקפיים
ואיזה מליון דפים...
או עשר, של כל מיני סיפורים שהדפסתי.
ואני מרגישה את התאים במוח שלי מתפוצצים, ככה, באיטיות, אחד
אחד
צורחים לעזרה, מתנפחים באדום עם בועות כאלה של אוויר, שקופות,
ונמרחים על דפנות המוח. שלפי מה שאמרו המחקרים מאז ומעולם,
לא מאוד גדול גם ככה. בני אדם...
רצות לי בראש אפשרויות לבידור זמין, שלוש שעות ספרות בשישי
בבוקר
זה לא עסק. במיוחד שאחרי זה יש עוד שעה הבעה.
התשבץ בעיתון כבר פתור, את הסיפור האחרון של... לא
זוכרת איך הוא קורא לעצמו... כבר קראתי.
את השיעורים במתמטיקה כבר עשיתי שלשום והחברות שלי לא ממש
משעשעות.
על החלון לידי, צבוע בכתום, יש סטיקר עם תמונה של ראש הממשלה,
4.11.95.
הוא כבר לא באמת ראש ממשלה, תכלס הוא גם כבר לא באמת פה.
אבל לפעמים עדיף לחיות בבועה מאשר להתמודד עם המציאות הדפוקה
שלנו.
השמש שחודרת דרך העלים של העץ יוצרת לי צללים שמטרידים את
העין.
ומסקנות לגבי הזמן הנכון לקנות בלוק כתיבה חדש לא ממש מתארגנות
כראוי.
לפעמים... זה ככה זה, פרטים קטנים... מורה קטנה ממלמלת משהו על
עמודים
ועל אלו שמחכים לגודו ובינתיים מחפשים טיפת מהות. לדעתי זה סתם
מיותר
כי בעצם אתמול כנראה בכלל שלא היה. (דוגרי... לכו תוכיחו!)
שתי חברות שלי בשולחן לפני מחזיקות ספר לבן, אחת תוך כדי
משחקת בשיער החלק השטני שלה, השנייה עם מעיל שחור גדול של
דיזל
נשענת על הקיר וכותבת מכתב למישהי שהוסיפה גוון נוסף לשיער
ובדרך
הספיקה גם לסדר גבות.
ואני חושבת על שטחיות, ומונולוגים ועל הצבע הכחול של הטוש
שפולש לו לאיטו לעיניים של המלאכים שנמחקו לי מהבלוק.
סתם ככה, דקות מלאות משמעות.


21.2.03