שוב זה קורה לי. הכל מתחיל מהתחלה.
אני עומדת פה ומביטה על כולם מלמעלה, מייחלת לקפיצה הגדולה.
האויר פה כל כך טהור, כמעט כמו האהבה שלי אלייך. אולי היית
יודעת אם היית מנסה לעמוד פה.

שוב הכל חוזר על עצמו. ממש מהתחלה.
אני מביטה גבוה, למעלה, מרגישה כל כך קרובה אבל כל כך רחוקה
ממך.
אני לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה של הטבע.
אני יכולה להרגיש איך העננים האלה מתפשטים לי בגוף ומנקים אותי
לאט לאט מכל השחור שמסביב.

שוב הכל מתחיל מחדש.
אני עומדת פה ופורשת את ידיי לצדדים כאילו והייתי ציפור. כאילו
והייתי חופשיה ממך. אני נותת מבט אחרון בכל האנשים שם למטה,
שייתכן ואף פעם לא עמדו על גג אהבתם, ובטח שלא ניסו לקפוץ
ממנו.
הם מתהלכים להם כאילו הכל כרגיל. כבר כל כך הרבה זמן שאני
עומדת פה ואף אחד לא רואה.
כל כך הרבה זמן אני מאיימת לקפוץ. מאיימת להפסיק לאהוב אותך.
אבל את לא רואה בכלל, לא שמה לב.

מעולם לא העזת לעמוד פה איתי.
לעולם לא תעזי.
לעולם לא תדעי.