אני יושבת על מדרכה מלוכלכת, נשענת על עמוד תומך לסופר
קטן-גדול
אנשים עוברים, הלוך, ושוב. ואני מחכה. שולחת כמה הודעות בפלא
מסדרת את מנורות החירום בעגלה השחורה שעומדת לידי.
אנשים עוברים... הלוך, ושוב. "הכל בסדר ילדה?"
ואני מחייכת...
ישראלים.
בעיניים מודאגות אנשים עוברים, הלוך, ושוב. ואני דוממת
צוחקת מזקן קטן עם כובע ששאל אם אני מדליקה נרות חנוכה
והיה בטוח שזה הדבר הכי משעשע בעולם, והאמת גם אני.
אני יושבת על מדרכה מלוכלכת, על פתח סגור של ביוב. ולא אכפת
לי.
ופתאום זה איכשהו מתיישב לי בבטן, מסתדר לי בראש.
כל השיחה עם אמא שלי בצהריים, עובדי שרותי הבריאות
והלחץ שמכניסים אותם. "פתחו פה את הממד, פרסו שטיח והכניסו
אוכל ומים."
אני וסבתא שלי צוחקות.
"קחי את הניאונים לתיקון" היא אומרת לי בטלפון
ואני רק שואלת אותה אם ניאונים יצילו אותנו.
היא לא ממש עוקבת, נותנת לי רשימת דברים שצריך לקנות ולעשות.
להוריד מהבוידם את המסכות וטלפון לא אלחוטי
ולקנות בטריות לכל הפנסים, ולרדיו. לקנות הרבה מים ודיו שחור
למדפסת.
למצוא את מעילי הגשם ששלחו לנו מארצות הברית...
אני יושבת על המדרכה המלוכלכת, על פתח סגור של ביוב, לידי
בעגלה שחורה שתי מנורות חרום שמתו מזמן.
אנשים עוברים, הלוך, ושוב...
הכל פתאום רץ לי בהילוך איטי.
עוברת לי מחשבה בראש שזאת הפעם האחרונה שאני אראה את
המכוניות האלה ואת בית הקפה ממול ואת השומר של הסופר
ואת... סבתא שלי.
ואני רק חושבת... איך לעזאזל אמורים להציל אותנו הניאונים
האלה...
שמתו כבר מזמן.
14.2.03 |