שתי מילים והכל משתנה. שתי מילים מחליפות לי את כל העולם בשני
רגעים מזעריים. שתי מילים.

באוטובוס בדרך אליך עוברות לי תמונות שלך בראש. בחלקן אתה קטן
ותמים, בחלקן אתה גדול וטיפש. תמיד נראית לי כזה חכם. כזה
אחראי ומבין. למעשה כל השנים הללו היית בסך הכל ילד. ילד אבוד
ומבולבל. גם עכשיו אתה קצת ילד. קצת ילד וקצת מבוגר. קצת משחק
במשפחה וקצת מקים אותה. אתה לא יודע מי אתה בכלל, למרות שברור
לך לחלוטין מה אתה צריך להיות.

הנופים סביבי מתחלפים בקצב מחשבותיי. מצהוב לירוק, מבהיר
לאפור. גשם מתחיל, טפטוף הופך למבול של געגועים. כמה שאני
אוהבת אותך, זה אף פעם לא לגמרי אמיתי. אהבה כל כך גדולה
למישהו שאני בכלל לא מכירה.
ביני לבינך מפרידות עכשיו רק כמה דקות. עוד מספר רגעים ואני
ארד בתחנה שליד הבית שלך. כמה רגעים ואצא אל תוך שכונה שחורה
כמעט לחלוטין, אל תוך פלנטה אחרת, אל תוך העולם שלך.

שתי דפיקות על הדלת אף פעם לא הספיקו. תמיד לקח לך הרבה זמן
לפתוח לי את הדלת. לרוב יותר מדי זמן. אני מחכה בסבלנות עם
התיק הכבד שעל גבי וחושבת על איך שתראה כשתפתח הדלת.
הדלת נפתחת ואתה עומד שם, מחייך, שחור וחוור ואומר לי שלום.
אני מחייכת אליך חיוך עצוב ונכנסת. בלי מגע. בלי חיבוק. רק
נכנסת.
ידעתי שלא תראה אחרת אבל לא יכולתי שלא לקוות.
יחד אם האכזבה שתקפה אותי לא יכולתי שלא לשמוח כשהקטנים
המתוקים האלה רצו לקראתי בשמחה. השניים הגדולים יותר רצו,
הקטנה נחה לה בשלווה בסל- קל, מביטה במתרחש בסקרנות.
כמה אושר יכולים המלאכים הקטנים האלה לספק לי. טונות שלו, בלי
סוף. הם גדלו כל כך מאז שראיתיהם לאחרונה.

אשתך עמדה שם והביטה בהם בפנים עייפות. ניגשתי אליה בחיוך
ואמרתי לה שלום. היא השתדלה לאזור את שארית כוחותיה וחייכה.
נשיקה מכל צד, כמו שנהוג. לפי הכללים.
היא שאלה אותי איך הייתה הנסיעה. עניתי שממש בסדר ושלא הרגשתי
שנסעתי ארבע שעות.
אתה עמדת שם עם הספר שלך וקראת בו בעיון, מדי פעם מרים את הראש
ומחייך אליי.

בערב הצעת לי את הספה בסלון ויצאת לכולל ללימודי הערב שלך. אני
נשארתי עם אשתך והקטנים ועזרתי להם להתארגן אל הלילה שכבר
הספיק לרדת. "ררח אורח השמיים" אמר הגדול בחיוך, מצביע על הירח
שנראה מהחלון השקוף. "כן מתוקי, ירח זורח בשמים", חייכתי אליו
בגאווה.
הלבשתי אותו בפיג'מה לבנה ומתוקה והשכבתי אותו במיטה. סיפרתי
לו את הסיפור על הפרפרים שיצאו לחפש בית. הוא הקשיב בשקיקה.
התמלאתי בעצב כשחשבתי על כך שסקרנותו הרבה והמיוחדת לא תתממש
ותקבל ביטוי. הוא יגדל לעולם כל כך שחור ומרוחק מהחיים.

כשחזרת וסגרת אחריך את הדלת בתשישות חיכיתי לך בסלון. העיניים
העייפות והחוורות שלך העידו על כמה אתה אבוד וחלש מול כל מה
שפוקד אותך. ריחמתי עליך ועם זאת כעסתי עליך כל כך. אהבתי אותך
ותיאבתי אותך גם יחד.
שלחתי אליך מבט חומל ושאלתי לשלומך. לבי התמלא במיליוני רסיסים
של תקווה ואהבה. כנראה שהבחנת במה שהתחולל בתוך המבט שלי וענית
לי שאתה בסדר. פעם ראשונה שלא הוספת "תודה לאל" אחרי ה 'בסדר'
שלך.  אמרת שאתה קצת עייף ושכואב לך הראש. מיד ויתרתי על כל
השיחה שתכננתי לנהל אתך ודרשתי שתלך לישון.
אחרי הפצרות מעטות הסכמת, ואחרי שוידאת שאני מסודרת ושיש לי
הכל פנית לעבר חדר השינה שלך.
התקדמת לעברו שני צעדים ועצרת. על מוחי השתלטה כעת מחשבה אחת
בלבד. רציתי בכל מאודי לדעת רק אם איפשהו שם בתוכך אתה זוכר
אותך. אם אתה זוכר את מי שהיית פעם, כשהיינו ילדים. את מי
שהיית כשהיית בא לאסוף אותי מהגן, ואחר כך מבית ספר. את מי
שהיית כששמרת עליי כשאמא ואבא יצאו, כשרבנו, כשצחקנו,
כשטיילנו. השתוקקתי לדעת אם אתה זוכר אותך.

לקחת נשימה עמוקה והסתובבת אליי כשדמעות זולגות מעיניך. בפעם
הראשונה בחיי ראיתי אותך בוכה. דמעותיך היו צלולות, אמיתיות,
נוגעות. כל כך רציתי לבכות אתך אבל ידעתי שזה הרגע שלך. פה רק
אתה צריך לבכות, לשם שינוי.
הבטת בעיניי וראיתי כמה אומלל אתה באמת. אומלל כמעט כמו שחשבתי
שאתה. לקחת עוד נשימה עמוקה ומרוכזת, התקרבת אליי והתיישבת
לידי על הספה. הבטת בי כמה רגעים והשקט מילא את האוויר. לבסוף
פתחת את פיך ואמרת לי בקול סדוק, "אני זוכר".
דמעות החלו לרדת מעיניי והתרגשות גדולה אחזה בי. רציתי לחבק
אותך והרגשתי שזה לא יהיה נכון. הבטתי בך בוכה וידעתי שאתה
אוהב אותי. הרגשתי בפעם הראשונה שאני באמת מכירה אותך.

שתי מילים. שתי מילים החליפו לי את כל העולם בשני רגעים
מזעריים. שתי מילים שיצאו מפיך הרענן והרטוב. אהבתי אותך ברגע
הזה כמו שלא אהבתיך מעולם. הרגשתי בפעם הראשונה שאתה אחי בכל
המובנים.
שתי מילים. שתי מילים ואני שלמה.