המסעדה של יעקב הייתה המקום המרכזי ביישוב הקטן. לא היו מקומות
בילוי אחרים, כל מי שחיפש מקום מפלט נורמלי נסע לעיר הגדולה(אם
התמזל מזלו), או הלך לטייל ברחבי היישוב והעמיד פנים שהוא נהנה
מהאוויר במקום או מהנוף המכוער של האנטנה הענקית שהאפילה על
המקום.  וכל מי שהיה סתם פסימיסט שיודע להתפשר עם החיים, הלך
למסעדה של יעקב.

קשה היה לקרוא למקום מסעדה. כל האנשים שלא גרו בעיירה העדיפו
לקרוא למסעדה של יעקב בשמות גנאי מוזרים של תיירים עשירים
ומפונקים, אבל לתושבי העיירה זה לא ממש הפריע, כמו כל שאר
הדברים בעולם. בשישי בערב היו מתכנסים במסעדה של יעקב כל אנשי
העיירה ומשתכרים בצוותא או סתם מתלוננים על כמה שמשעמם לחיות
במקום הקטן והמחניק. במסעדה של יעקב היו כמה שולחנות לארבעה
אנשים, היה באר קטן שלא היה מאוייש אף פעם, והיה חלל ריק גדול
עם המון כיסאות שקשה להגדיר אותו בדיוק. כל תושבי העיירה היו
מבלים, אם אפשר לקרוא לזה בילוי,  את הערב הפנוי היחיד שהיה
להם במהלך השבוע, בחור המחניק הזה.

יעקב היה איש די מבוגר, והוא אף פעם לא התכוון לפתוח מסעדה.
העניין הוא שהוא קם בוקר אחד ובדרך לעבודה קיבל צלצול לפלאפון
שלו וגילה שפיטרו אותו מהעבודה. הוא ישב בבית בבטלה חודש שלם
עד שלאשתו נשרף הפיוז והיא החליטה שאם הוא לא מוצא עבודה תוך
שבוע היא מתגרשת ממנו, שזה אומר שהוא יצטרך לנסוע עד לרבנות,
שזה יותר משעה נסיעה, וממש לא היה לו כוח. הוא החליט שמכיון
שאי אפשר לחפש עבודה באיזור, הוא יתחיל למכור דברים לשכנים.
אחרי חודש שבו הוא אגר 2,000 ש"ח ממכירת עוגות, הוא החליט
שכדאי לו לפתוח מסעדה.

נכון שזה נשמע נורא שטחי, כלומר, מה, הבחור סתם קם בבוקר, פוטר
מהעבודה, והתחיל להכין עוגות? אבל ככה הכל היה בעיירה הנידחת
הזאת, שטחי וחסר כל חשיבות. עצם העובדה שכמעט כולם בילו אצל
יעקב בח'ירבה שהוא בנה שיקפה מצויין את המציאות המייאשת.
אחרי ששוב כולם השתכרו ואחד מבני הנוער התחיל להכות את אבא שלו
בטענה שהוא דפק את מלכת אנגליה, כולם חזרו לבתים שלהם בגידופים
וקללות והלכו לישון. ויעקב כיבה את האור, ספר את הכסף ועלה
חזרה הביתה.