(אלו לא שלוש נקודות... אלו נמלים.)

"אני בכלל מדברת על זה..." אני מנסה להגדיר לו, "על הריקנות
הזאת."
הוא ממצמץ פעמיים ולי נותר רק להיאנח ולהישכב על החול.
והוא מעלי, כפות ידיים במקביל לאוזניים שלי על החול.
"מה קורה איתך בר מתוקה?" הוא מסיט תלתל מהפנים שלי ואני
בהזדמנות הזאת שיד אחת שלו לא כובלת אותי למקום, מתרוממת
ומתיישבת לידו, חובקת ברכיים.
ואני מתחרטת שזזתי, ושונאת לגרום לו להרגיש מיואש. אני הרי לא
מנסה לפגוע בו. והשמיים מעלינו בגווני כחול-אפור-שחור, מלאים
עננים כבדים של גשם. פתאום קולטת את עצמי שוכחת את המטרה של
להגיע לפה ביום חורפי כזה.
פשוט מתגעגעת לחיבוק שלו.

כמו תסריט שנדפקה לו העלילה באמצע. סרט דל תקציב... עוד סיפור
אהבה מלודרמטי רעוע עם פתיחה גרועה... הכל התחיל לפני שנה
וחצי.
בהתחלה זה היה סתם מונולוג של דימוי עצמי של ילדה שרק חודשיים
קודם מלאו לה 16, וקצת איבדה את עצמה בדרך, איבדה קצת כבוד,
קצת מהות, קצת את עצמי.
אחרי הכל מדובר כאן בחודשיים של שמש והרבה שינה והרבה מחשב...
וקצת ים באמצע וקצת עבודה וקצת אנשים שרציתי לראות...
ומנותקת. היה לי נוח. וקשה. ילדה אחת של המון תשומת לב.
ובלעדיה מרגישה חלולה, ריקה וחסרת משמעות...
יום ראשון בכיתה י', ואני כבר לא זוכרת, יותר מידי שיחות עם
יותר מידי אנשים שאני לא מכירה, שיודעים מי אני כי אנחנו באותה
שכבה, שחייכו כשראו אותי במסדרון. אבל אני ילדה פחדנית, ולא
מאופסת, ומרחפת. ואנשים סתם חושבים אחרי זה שזה עסק של רמה.
אבל בעצם זה עסק של בהירות, שלא שמה לב בכלל, חיה בבועה.
בטחון עצמי אבוד, אני בונה לעצמי מגדלים של אמרות. נוצרת.
זה לא טוב לבריאות אבל טוב לנשמה, שניות בודדות של להרגיש טוב
עם עצמי.
איך הוא טען... "כמה את מופרעת, ככה את יפה."
ואני רק משפילה מבט, יודעת שזה לא יעבוד לי לסתור אותו.
היום אני חושבת שכל נשימה מכריעה צעד חיים, שכל שנייה בעולם
הזה עקרונית. אבל תמיד מבוזבזת, כי מי לעזאזל מתרכז עד כדי כך
בשניות... בקטנות.
באמת שניסיתי, להפסיק!
אובססיות שכאלה.
הייתי צופה בהם עוברים מולי, מתרכזת במבט שלהם... במבט של אלו
שאמרו... או של אלו שרציתי... או של אלו שסתם הבחנתי בקיומם.
רבים במספר לא היו, אף פעם לא אהבתי יותר מידי אנשים, זיכרון
קצר וחסר זיהוי, בקושי את אלו ששנים איתי אחורה אני מצליחה
להכיר, לזהות. אז שלא לדבר על פרצופים ששונים ממני. שמנותקים
מחבלי הטבור... מרגישה בועתית.

"בר..." הוא נושק לי על הכתף,
אני מרימה אליו את העיניים וקולטת כמה הוא מודאג. הוא לא רגיל
לראות אותי ככה בדיכאונות קיצוניים כאלה, לא מוסברים במיוחד,
וגם אין לי מה לתרץ לו. כי זה עבר את שלב מצבי הרוח המטורפים.
זה כבר לא בסדר. מצטערת, כבר לא הגיוני.
"ברוש, את חייבת להסביר לי מה נהיה איתך." הוא אומר. "אחרת כל
האקט פה חסר משמעות לחלוטין" אני משלימה אותו.
הוא משכיב אותי על החול. מנסה לשאוף את כל הכוח בעולם. הריח
שלו מלכלך לי את הנשמה. הוא מעביר לי אצבע על הלחי... יד על
הצוואר ופותח את המעיל. היד שלו על החזה שלי לא מורגשת, אני רק
מביטה לו בעיניים. הדמעות מטביעות רגעים מוזרים בזיכרון
המשותף. זה מותר לפעמים. אני לא זזה, הלב פועם כמו משוגע. אני
רק מחכה לרגע שהוא ייעצר. רק רוצה שזה יהיה בסדר, שאני אוכל
להרגיש אותו כמו שצריך. לשמוע את לחשי שיקוי האהבה.
אבל זה מיותר, והחיים לא אגדה... אני דוחפת אותו ממני.
אחרי שנתיים שאנחנו מכירים הוא יודע שאין מה להתווכח איתי.
הוא נשכב על הגב, מביט בשמיים ומידי פעם מגניב מבט גם אלי.
ידיים שעונות על החול, הראש נוטה אחורה... אוויר... פנימה,
החוצה
קר לי באצבעות הרגליים.
"אני רק רוצה שתסבירי לי משהו." הוא אומר.
אני שותקת והוא יודע שאם הוא לא ימשיך אני לא אגיד מילה.
"למה את עושה את זה?"

באמצע השנה של י' הוא עבר לכיתה שלי, כבר ברגע הראשון הרגשתי
את הפרפרים מציפים אותי, עוטפים אותי מכל כיוון. וכשהרגשתי את
הידיים שלו על הבטן שלי, מאחור... ביום הראשון של י"א, ידעתי
שמצאתי את הדבר שבשבילו באתי לעולם. או משהו כזה. את האהבה
הזאת...
שנעלמה לי לפני חצי שנה, כשהתנשקתי עם דביר, חבר שלו. כשהוא
ראה, כשהוא אמר שחפיף... וזה בסדר.
הפסקתי להרגיש שזה מגיע לי. התנתקתי ממנו.
"זה כמו..." הוא אמר לי אותו ערב, "שלקח לי חצי שנה עד שמצאתי
את עצמי קולט כמה אני אוהב אותך, לך לקחה חצי דקה לקלוט שמישהו
אחר לא מתאים."
זה לא עבד אצלי נכון, לא הבנתי למה הוא מחפף את זה. לא מצאתי
את הסיבה לזה שאנחנו עדיין ביחד. שנאתי את ההרגשה שאיבדתי את
הבן אדם הכי חשוב לי בעולם. ושהייתי מודעת, עשיתי את זה
במודע.
אבל איכשהו, הוא ישב מולי יום אחרי וחייך אליי. מחבק אותי
כשהוא קולט כמה העיניים שלי אדומות מלילה שלם של בכי. לוחש לי
באוזן שדי, שמיצינו, שמפה הכל מהתחלה, או אולי שעלינו שלב. לא
יכולתי למחוק את זה מהגרון. בתכלס מה שקרה זה שחבר שלו תפס
אותי בחוץ, הכרנו אחד את השני לפני כמה חודשים, חבר שלו מראשון
איפה שהוא גר קודם. דביר הדביק אותי לקיר, הרחתי אלכוהול,
נבלעתי בעיניים שלו. "כל-כך יפה" הוא לחש לי, ונישק. ואני
שנייה אחת הרגשתי צורך לדחוף אותו אבל שנייה אחרי המשכתי את
זה. הרגשתי טוב עם זה... בועות סבון בצבעי הקסם. חידוש,
מתפוצצת מהר מידי. רגעים קצרים של חוסר מודעות.

מתפוצצת מהר מידי, "קטע של מודעות." אני עונה לו.
"ואת חושבת שלדפוק את הקשר שלנו זה העונש שלך?"
"יוני... לא יודעת..."
הוא שותק,  אני גורמת לו להרגיש רע עם עצמו, כאילו אשם שהוא
היחידי שנשאר איתי, כאילו זו אשמתו... ובעצם קל היה לי אם
היינו לחוד כרגע, לא הייתי צריכה להתמודד עם האשמה העצמית. היה
לי קל יותר אם הוא היה כועס, או נעלב. היה לי קל יותר...
אם לא הייתי מרגישה באותו הרגע כלום, אם הייתי מונעת את זה.
אם רק לא הייתי רוצה את הרגע ההוא...
אחרי שרבתי עם ההורים, ועם קבוצה שלמה של חברות שלי, ועם
הידידים, ורוב המורים כמובן. רק הוא נשאר היחידי שהייתי צריכה
לנתק לפני התחלה חדשה. וכל-כך אהבתי אותו. הרגשתי משתגעת. לא
ידעתי מה לעשות מפה. מה הצעד הבא ואיך להציל את עצמי. ידעתי
שסליחה לא תעזור בגרוש. כי כבר ביקשתי. קטע נורא אנוכי, לגרום
לי לסלוח לעצמי, כי הוא למען האמת סלח כבר לשנינו.

"תראי בר מתוקה, אני לא יודע מה להציע לך מעבר ללשכוח את זה,
תוותרי, מה יש לך, לא מכיר אותך ככה ,לא מתאים לך להיות לבד
ולהתמקד בדבר כזה שולי."
הוא צודק, ואיבדתי את עצמי.
"איבדתי את עצמי."
הוא צוחק, ומחבק, אני מצטמררת, "אני רוצה לדבר עם דביר."

דביר ישב מולי. מטר שמונים של שיער שחור ועיניים ירוקות, של
חיוך שאהבתי עוד לפני שהרגשתי.
"תראי בר, מצטער." הוא ישב על כסא נדנדה בחצר שלי ועישן
לשמיים, "בדוגרי, לא מבין מה הקטע שלך, עם כל מה ששמעתי
עליך... ככה רגשנית?"
אני ישבתי על הדשא, תולשת אותו... לחוצה מידי, תמיד לחוצה
מידי.
"היי ילדונת, תירגעי, צער בעלי דשא." הוא צחק, כאילו כלום.
רציתי שהוא ייתן לי הסבר למה שהרגשתי. חשבתי שאני משתגעת.
קמתי והתיישבתי על חומת האבן שגידרה את החצר, הוא קפץ והתיישב
לידי.
חיבקתי את הברכיים הכי קרוב שיכולתי, הוא העביר את היד על הלחי
שלי
הרגשתי נמסה, הרי געש מתפוצצים לי בבטן.
"דביר... אני לא יכולה." לחשתי לו.
גרה בקיבוץ קטן, יש חבר, יש אהבה, לא חסר אנשים מסביבי בזמנים
שפויים, משפחה, שני אחים. ילדה בת 17 וחצי.
ואני יושבת פה עם אחד שיוני הגדיר: "כמו אח גדול שלי."
חייל, בן 19... הם פאקינג גדלו ביחד. ידעתי שיגרה, לא הייתי
מוכנה לאבד את האחיזה שלי, האחיזה היחידה שהייתה לי. אבל גם לא
יכולתי להתעלם מתחושת הבטן הזאת.
פתאום הרגשתי איך הכל מתערבב לי ונערם בערימה הגיונית מידי.
איך כשפגשתי את דביר, איך אותו ערב ידעתי שהוא שם בחוץ. איך
שהפסקתי להיות צריכה את יוני ככה... איך רציתי להרגיש את דביר,
קרוב קרוב. יוני לא קלט בכלל כמה זה כן עקרוני. כמה אהבתי
אותו, כי הוא אחד האנשים הכי חשובים לי בעולם, שאני אמות אם
אני אאבד אותו. אבל לא אוכל לחיות עם עצמי אם אני אשאר ככה
ביחד איתו. רציתי אותו לתמיד. החבר הכי טוב שלי.
הרגשתי מטומטמת. שככה אני מוכנה לוותר על הבן אדם שהיה האהבה
שלי, הראשונה... שלפני שנה וחצי כשהוא בא וחיבק אותי רציתי את
הנצח, רציתי לחבק אותו ולא לשחרר בחיים. רציתי את הפרפרים
המזדיינים האלה תקועים בלי יכולת להשתחרר מההקשר שלו.

הרגשתי פרפרים...

העיניים שלו שוברות אותי, אני תופסת פתאום כמה יפה הפרופיל
שלו, זיפים קטנים על לחיים של שבוע-שבועיים בלי גילוח, ראש
שכבר התמלא קוצים אחרי גלח.
אני נושמת את האוויר רק בגלל שזאת פעולה בסיסית, מרגישה שזה לא
פייר שהחיים נדפקו ככה, מסלול מעוות. איך אני יכולה להרגיש ככה
כשיש לי את הבן אדם הזה, יוני, שאני יודעת שאוהב אותי, לא
מבינה למה אני לא מוצאת את האהבה שלנו, איך היא הלכה לי
לאיבוד.
"אתה יודע..." אני אומרת לו, "באמת חשבתי שזה כלום. כשראיתי
אותך אני מתכוונת, למרות שהייתי צריכה לנחש אותו יום. כי אצלי
זה תמיד בשחור ולבן. רואים בן אדם... ובום. אוהבת לא אוהבת.
הכל התפקשש לי איפשהו באמצע."
יש לו בטחון עצמי עצום, ובכל זאת הוא לא ממש יודע מה להגיד
לי.
"רוצה דוגרי בר?"
"זרום עם זה."
"דוגרי אני פשוט רוצה אותך." הוא מביט לי בעיניים.
"וואלה..." אני רק ממלמלת, לא מסוגלת להסיט את העיניים ממנו.
מהירוק המשגע הזה.
"דביר אתה יודע שאני לא יכולה לעשות את זה." הוא אומר בשקט.
"זאת לא חוכמה." אני עונה.
"לא אמרתי שאני כזה חכם, אמרתי תכלס מה אני מרגיש, חושב אפילו
תקראי לזה. אבל כנראה שזה לא משנה במילא."
צחקתי...
"מה את צוחקת?" הוא מחייך אליי, ואני מרגישה שלווה פתאומית
כזאת,
יודעת שאם הוא היה צוחק האינסטינקט המיידי שלי היה לחייך.
זה היה עוצמתי מידי בשבילי.
כי אני מנסה כמה שפחות לחיות מנותקת מהמציאות, ופתאום אני
מוצאת את עצמי עם בן אדם שלא ראיתי חצי שנה, החבר הכי טוב של
החבר שלי, ואני מרגישה בוערת. ויוני לא בראש שלי בכלל...
זתומרת לא בלב. כי רגשות אשמה זה משחק עצמי של אנוכיות, להרגיש
טוב עם עצמי כי רע לי... ככה אני לפחות תמיד הגדרתי את זה.
ואני לא שונה מהכלל הזה שאני מכניסה בהגדרות שלי.
"פשוט לא יודעת מה לעשות." אני נאנחת.
והוא מעז, ומתקרב אליי... מחבק אותי. אני נושמת אותו, הכי עמוק
שיש
ויודעת שאני לא אוכל בחיים להסתכל שוב בעיניים של יוני.

זה איכשהו מסתדר ככה, יום הוא יום השני. יום רביעי עם יוני
בצהריים בים, יום חמישי עם דביר בחצר שלי בערב, סוגר שבת בבית.
יום שישי בערב כמו תמיד יוצאים, אני ויוני. "רחוק מהציביליזציה
האנושית." הגדרתי לו ככה.
והוא לא התווכח, הסתכל עלי במבט קצת לא מבין אבל לא התעמק יותר
מידי.
הוא כמוני ידע שאנחנו צריכים להמשיך את השיחה ההיא אז הכי פשוט
היה לו לנסוע לאותה נקודה שבה הפסקנו. היה לילה חמים יחסית.
ימים של מזג אוויר מטורף בארץ קטנה. והוא... במעיל גדול שחור
עם פסים כחולים בשרוולים. קניתי לו את המעיל הזה מתנה ליום
הולדת 18 שלו לפני חודש פלוס.
הוא רצה לשאול... הכרתי אותו טוב מידי. הוא לא רצה שאני אתפרץ
לו.
"לפעמים את יכולה להיות כזאת פסיכית." הוא זרק לי באחד הריבים
היותר רציניים שלנו.
"יוני אני לא יכולה יותר." לחשתי לו. והוא רק חיבק אותי, הריח
שלו התערבב בי, רציתי לצרוח, שנאתי לדעת שיותר אני לא אוכל
להרגיש אותו... אבל יותר מזה פחדתי שלא תינתן לי ההזדמנות
לנשום שוב את דביר.
הגדרות מוזרות. לילדה של מילים ארוכות בימים שמחים יותר.
הוא נשכב על החול, ואני עם הראש לידו.
"ככה נגמר." הוא זרק.
"ככה..." הייתי מחוייבת להסביר לו. לא רציתי לצאת הרעה.
הבוגדת...
שהוא יאבד את החבר הכי טוב שלו ואני את זה שאהבתי שנתיים. היה
לי צורך להאשים את דביר בהכל, כי בתכלס הוא חבר שלו... לא
עושים דברים כאלה... חוקית. שלא להיכנס בכלל לעסקי הכבוד.
בהזדמנות דביר הסביר לי, שדחפים הם מעל הכל, זאת אומרת... מה
שהלב רוצה, אסור למנוע ממנו מלקבל, ושיזדיין כל העולם.
לא הסכמתי איתו.
אז שתקתי, שכבנו שם עוד איזה חצי שעה, בלי מילה. ואז הוא קם,
עזר גם לי לקום ואמר: "בואי, אני רוצה להראות לך משהו."
חזרנו לקיבוץ, השמיים היו נקיים, ירח מלא, עלינו למגדל המים.
הוא התיישב על הברזלים, אני לידו, מסתכל לשמיים...
"רואה מה הולך שם למעלה?"
הרמתי את העיניים, הכוכבים איכשהו נראו יותר נוצצים וקרובים
מאי פעם.
למרות שהרבה מעל האדמה לא היינו.
"חשבתי..." הוא ליטף לי את היד, "שאנחנו נצחיים כמוהם..."
שתקתי והשפלתי מבט.
"פעם לפחות." הוא מיהר להוסיף.
"את יודעת בר, כנראה שהערכתי אותך יותר מידי. שככה אחרי כל
הזמן הזה אין לך אפילו את הכבוד אליי כדי להגיד לי שיש לך
מישהו אחר."
"מה??"
"כאילו אני לא מכיר אותך, המבט שלך לא השתנה מאז שפגשתי
אותך... זה לא שהלכה האהבה, פשוט נוספה אשמה ובמה כבר את יכולה
להיות אשמה?" הוא חייך.
"עזוב..." התעצבנתי.
ירדתי מהמגדל והתחלתי ללכת לכיוון הבתים, הוא ירד אחרי, הולך
שני צעדים מאחורי. הוא גם היה צריך להגיע הביתה, מן הסתם.
"אתה יודע מה?" הסתובבתי אליו, "אתה צודק." יריתי.
הוא נעצר. "וואלה??" הוא הביט בי מופתע טיפה. פתאום היה לי
מוזר לראות אותו בלי החיוך...
"מזתומרת וואלה??" לא הבנתי מה כבר נסגר פה.
"לא יודע, לא חשבתי שאי פעם תהיי מסוגלת לבגוד בי, סתם רציתי
לעצבן אותך קצת כדי שתשפכי מה נסגר איתך בזמן האחרון."
ניערתי את הראש והתיישבתי על שפת על שפת הכביש.
הוא נשען על הקיר של המרכז המסחרי שהיה מאחורינו.
"צודק." מלמלתי לעצמי. הוא צודק. פתאום תפסתי מה אני עושה.
זורקת את החבר שלי לטובת החבר הכי טוב שלו... טלנובלי מידי
בשבילי.
הרמתי עיניים וקלטתי את דביר הולך לקראתנו.
"אז מי זה?" יוני שאל. כאילו סתם בדרך אגב...
ודביר נעמד מולי.
"מה אתה עושה פה?"
"חיפשתי אותך ואמא שלך אמרה שדיברת איתה לפני חצי שעה ואמרת
שאת עם יוני ליד החנויות של הקיבוץ שלכם."
"מה אתה עושה פה?" חזרתי שוב, נאנחת.
"תשמעי, רציתי לדבר איתך, די נקטעה השיחה שלנו פעם קודמת."

בסוף... מצאתי את עצמי אומרת: "לכו תזדיינו שניכם."

"אז ככה זה הא?" אני שומעת קול מאחורי ונזכרת שיוני עומד שם.
"יוני" אני מרגישה, ממש מרגישה את הלב שלי מתרסק. מתנגש.
מתפורר. נשבר. לא רואה בעיניים. תופסת את הראש בין הידיים.
מתפוצצת.
"אין לי מה להגיד לך." אני רק מצליחה לומר בלי קול.
"אז אל תגידי. חפיף מאמי, חפיף. עליו עוד יכולתי להאמין, אבל
עליך..."
הוא מתקרב אליי, מתכופף ולוחש לי באוזן, "ילדונת, אכזבת."
"את יפה כשאת כועסת." דביר אומר.
הרגשתי איך כל הפיוזים שעוד נותרו לי נשרפים.
קמתי, "לכו תזדיינו שניכם." ורצתי משם.
אחת בלילה, על ערימת חציר ענקית, חושך, ורק הכוכבים מעירים לי
את הדממה, נוצצים פי עשר בגלל הדמעות.
ואני יודעת שאין מי שיציל אותי. שדביר לא ירדוף אחרי, זה לא
מתאים לו משחקי כוחות כאלה. ומבחינת יוני, אני יכולה לקפוץ
מאיזה גשר. זה לא יטריד אותו. ידעתי שאני לא אקבל את הצומי
שאני צריכה הלילה... קפצתי והתחלתי ללכת חזרה לכיוון הבתים.
השעה הייתה כבר שתיים כמעט.
מכונית חנתה מול הבית שלי, עליה היה שעון דביר.
הוא ראה כמה מופתעת הייתי לראות אותו.
"מה חשבת הא? שככה אני אנטוש?" הוא חייך.
איכשהו הרגשתי כאילו כל מה שקרה בשלושה ימים האלה התנדף וזה רק
אני והוא. והחיוך הזה... זדוני, שטני.
חייכתי אליו, עיניים נוצצות. וחיבקתי אותו... הוא חיבק חזרה,
עוטף אותי.
אף נוגע באף... השפתיים שלו... כל הגוף שלי התמלא בזרמים. לא
היה אכפת לי יותר.

דחפים הם מעל הכל... זתומרת, מה שהלב רוצה, אסור למנוע ממנו
מלקבל. ושיזדיין כל העולם..
לחלוטין מסכימה.



4.2.03-7.2.03