"איילושק'ה, מה יהיה על פרנויסה שלך?" היא שואלת אותי בדאגה
בעוד אחד מהדיונים המייגעים אודות בחירתי המקצועית. אני מביט
בה בצער, רואה איך הקמטים ששוכנים דרך קבע בזוויות העיניים
ובמצח הרחב שלה, מגלים היום נוכחות פעילה מתמיד. בניסיון להפיס
את דעתה, אני מזכיר את הערכים הסוציאליסטיים שזרעו בי סבא והיא
בהיותי ילד, מרחו על פרוסות לחם שחור בגבינה לבנה, מזגו לכוס
החלב החם שהקרום התייבש מעליו עד שסיימתי להתלבש ולהגיע לארוחת
הבוקר.
"כסף - זה לא הכל בחיים, יהיה בסדר," אני משתף אותה בהרהורי,
מנסה להשתכנע גם אני.  
"לא הכל, אבל הרבה. תראה סבא שלך, שאלוהים ייתן לו רק בריאות,
כל חיים שלו עבד ביקב. היום, בורוך השם, יש לו פנסיה יפה. ממה
הייתי עושה שיפוץ מטבח? ומזגן? אל תגיד ככה,
א-שיינע-אינגאלע-שלי. צריך מוצא עבודה טובה, עושה כסף טוב,
מביא אוכל לאישה וילדים."
"פעם זה פעם, היום זה היום,"  אני חוזר על דברי הקבועים. "אני
רוצה עבודה עם סיפוק, עם הגשמה עצמית, עם תרומה לחברה," אני
מוסיף בלהט, נזהר מלהסגיר בפניה את העובדה שחרף גילי הקשיש,
לדעתה כמובן, אין לי תוכניות להתמסד בזמן הקרוב.
"סיפוק-שמיפוק, חברה-שמברה," סבתא שלי מניפה את ידה בביטול.
"עם מילים יפות לא הולכים למכולת," היא מוסיפה באנחה, ויוצאת
לשתות קפה אצל סוניה השכנה. האמת - הרבה נחת לא תימצא לה בקרב
מליאת חברותיה המכובדת. לצד הרופאים, הכלכלנים ועורכי הדין,
יוצאי חלצי נשות פולניה בתל-אביב, העבודה הסוציאלית שלי, למרות
האלטרואיזם שבה, מחווירה.

נאיבי וחדור אידיאלים של עזרה לזולת, חרף הסתייגותה של סבתי
שתחיה, פצחתי במשימה המתבקשת- הרשמה לאוניברסיטה. "נאיבי זה
אידיוט מחופש," שוקי היה אומר בגיחוך. ככל שהזמן עבר נוכחתי
בצדקתו, פגשתי יותר ויותר אידיוטים שמתכסים בשמיכת הנאיביות
המפנקת. שוקי, לעומתי, בחר במקצוע בגלל היותו נחשק בקרב בנות
המין הנשי. אני מעולם לא הצלחתי להבין מה בחור כמותו חיפש בין
כתליה האפרוריים של האוניברסיטה, מתבלט בגובהו ושיזפונו בין
בחורים חיוורים, ממושקפים, מחוצ'קנים ונמוכי קומה. התיאוריה
שלו היתה שאין ריכוז גבוה יותר של בנות משכילות מבית טוב מאשר
בית הספר לעבודה סוציאלית. ואכן, כבר בהרצאה הראשונה הסתבר -
שוקי ואני היינו בין הזכרים היחידים שהתחרו על ליבן של כמאה
בנות החוג. הן מצידן התנדבו בעיניים נוצצות ברק לתת לנו את
פניני חוכמת המרצים מסולסלות בכתב ידן, מודגשות במרקרים
צבעוניים על פי היררכית החשיבות של הטקסט.  

איכשהו, מצאנו את עצמנו תמיד מצטרפים לאיזו קבוצת למידה
למבחנים וכתיבת עבודות, יושבים באחת הקפיטריות המצחינות,
מסתפקים באכילת פיתה עם סלטים, ומסתכנים בקלקול קיבה שיזכה
אותנו בחופשת מחלה לשבוע הקרוב. תמיד היתה איזו  שירלי או שני
או אולגה שהיתה חייבת לעבור על החומר לפחות שלוש פעמים. תמיד
היתה גם איזו סיוון או מורן או ענת שלא הבינה בפעם הראשונה,
והיה צריך להתעכב בגללה, מה שאוטומטית הכעיס את שירלי או שני
או אולגה. אנחנו נהנינו מהספק או מהעיניים הכחולות של שוקי, אם
לדייק.

"מה נשמע, איילושק'ה, איך עבודה חדשה שלך?" תופסת אותי סוניה
בחדר המדרגות בבניין של סבתא. "ודירה שלך?" היא מקשה, וחוסמת
בגופה העבה את המעבר למקרה שחשבתי להתחמק.
"הכל מצוין, גברת סוניה, הכל מצוין."
"וחברה כבר יש?"
"הרבה חברות, גברת סוניה, הרבה חברות," אני עונה, מנצל רגע של
חוסר זהירות מצידה, ומשתחל בחריץ הצר שהותירה בין הקיר למעבר.
"ד"ש לסבתא," היא מצקצקת בלשונה אחרי, "תגיד לה שתבוא היום
לקפה," הטון שלה עולה בהתאם לקצב ההתרחקות שלי ממנה.
"אמסור, אמסור!" אני צועק בחזרה, וממשיך לטפס אל הקומה
הרביעית, פותח את הדלת, ונכנס באנחת רווחה.

הלימודים בסך הכל היו מעניינים. בשנה הראשונה התרכזנו בעיקר
בלימוד תיאוריות, הבנות כתבו את העבודות, אנחנו קטפנו פרחים -
בשבילן , ציונים גבוהים - בשבילנו. בשנה השניה זה נעשה מסובך
יותר, התחלנו בסטאז' - אני באגף הרווחה של העירייה, שוקי בבית
חולים פסיכיאטרי. באיזה שהוא שלב, באמצע השנה הזו, שנינו
נשברנו קצת. המרצים בכיתה אמרו שמשבר האמצע הוא נורמטיבי
לתהליך הלמידה, או במילים אחרות, "אין שום דבר מיוחד בהרגשה
שלכם." שוקי ואני קיבלנו את דין הנורמטיביות בתרעומת, ומיד
התכנסנו לרקום תוכנית חירום שתפיח בנו חיים עד לסיום השנה.
ממגוון ההצעות שהעלינו בחרנו בזו ששעשעה אותנו יותר מכל -
חלוקת עולם העובדים הסוציאליים לפי המאפיינים האישיותיים שלהם.
בחרנו את הקטגוריות בדקדקנות שלא ביישה את השכלתנו הרחבה
בתחום, והוכיחה קבל עם ועדה שהפנמנו את החומר הנלמד בקורס
'תיאוריות אישיות' דאשתקד. באופן כללי, מלבד כמה שהיו בעלות
מאפיינים משתנים ולא התאימו לאף אחת מהקטגוריות שמצאנו, הבחנו
בארבעה דפוסים (שנאלצנו לכתוב בלשון נקבה משום הנחיות האקדמיה
ללשון עברית בדבר רוב נשי החל על מיעוט גברי).

האמפתיות - ("זה באמת נשמע שנורא קשה לך. זה קורה לך הרבה שאתה
מתפרץ כשאתה לא מקבל את מה שרצית?") אלו שמהנהנות בראשן ועושות
'אהא' מבין ורגיש. הן בדרך כלל המנוסות שבחבורה, אלו שמאחוריהן
לפחות עשר שנות עיסוק בתחום, זמן ארוך דיו בכדי להתאמן על הטון
הנדרש והמבע הרך. יכולתי בקלות לראות את העיניים הגדולות של
שני משתלבות בסגנון הזה,  אחרי שתסיים את התואר השני במסלול
למצטיינים, כמובן.

האסרטיביות - ("אדוני, אני מצטערת מאוד, אבל בטון כזה אני לא
מוכנה להמשיך לנהל את השיחה. אולי תצא החוצה, תירגע, ונראה מה
אפשר לעשות.") אלו שמאחוריהן היסטוריה של מכ"יות בצבא, אותן
יכולנו לשמוע מקצה המסדרון צורחות על מזכירות שישיגו להן תיכף
ומיד את ראש המועצה / העיר / הממשלה - תלוי בחשיבות העניין.
הדפוס הזה, ללא ספק אפיין את שוקי (חרף ניסינותיו הכושלים
להכחיש את הכינוי "שוקי המאנייק," שדבק בו באדיבות פקודיו
הרבים).

בין האמפתיות לאסרטיביות ניטש מאבק אישיותי-אידיאולוגי עתיק
יומין באשר לדרכי הטיפול וחלוקת המשאבים. ההבנה הזו שפכה אור
גם על הנסיבות בעטיין שני זרקה את שוקי זמן קצר מהיום שבו
הכריזו על הזוגיות שלהם. שוקי, שאומנם לא היה מהמוותרים על
הנאות החיים בעבור חופן אידיאולוגיה, חיבק בשתי ידיו את הטיעון
שהעלינו. ככה הוא שיקם את האגו שלו מחדש, והתפנה לנסות עם
שירלי.

חסרות הביטחון - ("אה...אני צריכה לבדוק עם המנהלת שלי...אני
לא מכירה בדיוק את הכללים. לא, לא, אדוני, אני לא אמרתי שלא
מגיע לך, לא צריך להתרגז, אני כבר חוזרת...כבר, עוד רגע
אחד...") כאלו שיצאו רק עכשיו ממסדרונות האוניברסיטה
האפרוריים, בדרך כלל גם אלו שקראו לשומר בכל פעם שמישהו טיפה
הרים את הטון במשרד. שוקי אמר שהדפוס הזה תפור עלי 'בול'. האמת
שנעלבתי קצת, אבל במקום להודות בעובדה המבישה, צחקתי על זה
שאני אחסוך למשרד העבודה והרווחה שעות אבטחה.

רוחניות - ("אני מרגישה כאן אנרגיות שליליות, בא נשתחרר, ננשום
עמוק, נעשה קצת הרפיה.") הן היו בדרך כלל בסביבות גיל שלושים,
אחרי טיול במזרח שעזר להן למצוא את עצמן ואת ייעודן בחיים.
בחדר שלהן אפשר היה למצוא קריסטלים ואבני מודעות למיניהן. הן
לבשו בדרך כלל שכבות של צהוב, כתום, אדום ולפעמים גם סגול, עדו
תכשיטים מרשרשים, ואספו את שיערן בתסרוקות ייחודיות. "ענת,"
אמרנו שוקי (חושב על השמלות השקופות שלה) ואני (חושב על שיחות
הנפש איתה). לא היה לנו ספק שזו היא, אם תצליח לסיים את
הלימודים כמובן.

מדי פעם ראינו את הרוחניות משוחחות עם הקולגות הצעירות, מנסות
לנסוך עליהן בטחון בתנועות ידיים ארוכות ושלוות, מסבירות איך
הגיעו עד הלום ("זה תהליך של עבודה עצמית פנימית"), ולעודד
אותן שיבוא היום וגם הן יימצאו את מקומן.

למרות החלוקה הברורה מאוד בין אופיין ותפיסתן המקצועית של
המכובדות, הבחנו שביום קבלת התלוש הכחלחל הוסרו המחסומים.
לכולן היתה אותה הבעה מאוכזבת כשהביטו בעיניים לאות על הסכום,
מפעילות את גלגלי המח בניסיון עקר לחשב האם יספיק לכיסוי
המינוס בבנק.

או אז, שאלנו את עצמנו אם כך אנחנו רוצים לראות את חיינו
בעתיד. שוקי החליט שלא, ואמר שהוא יסיים את הלימודים רק בשביל
להוכיח למשפחה ולמורה פנינה מכיתה ח' 3,  שלמרות הדיסלקציה,
הוא יכול להוציא תואר ועוד בציון טוב. בסיום הלימודים, הוא
התכונן לנסוע לטיול, לחפש קצת את עצמו בקרב בנות המין היפה
בעולם. אני - עדיין חדור אלטרואיזם החלטתי להישאר במקצוע. שוקי
אמר שאין דבר כזה אלטרואיזם, שלכל בחירה בחיים יש מניע ושכר,
גם אם לא כספי. ככה המשכנו את הלימודים בויכוחים על בחירות, על
צרכים, על ערכים ורווחים.

"אזוי, איילושק'ה, שמעתי אתה חוזר לגור בבית של הורים," מקדמת
את פני סוניה בחיוך רחב, כשהיא רואה אותי יורד מהמונית עם
החבילות ביד. סוניה גרה בקומה הראשונה בבניין הסמוך לשלנו.
חלון הסלון שלה משקיף לרחוב, והוא פתוח לרווחה תמיד, שמא תחמיץ
אירוע משמעותי, חלילה. אין אפשרות סבירה שמישהו יכנס לבניין
שלה או שלנו, כשהיא בבית, בלי שהיא תערוך לו תחקיר בטחוני שלא
מבייש אפילו מאבטח מוסמך.

" הלוואי מיכלינק'ה שלי היתה חוזרת לבית שלנו. יש חדר טוב
בשבילה ובשביל בת שלה. אוכל, כביסה, מה רע?" היא ממלמלת לעצמה.
אני מתאפק לא לענות את מה שאני באמת חושב על מיכלינק'ה שלה ועל
הסיבות שבגללן היא לא חוזרת לגור בבית הפולני של סוניה ובעלה
שלוימל'ה.

סוניה עוד לא השלימה עם הגירושין של מיכלינק'ה. היא חושבת
שסדרת חינוך של כמה חודשים בבית, ומיכלינק'ה תחזור למאיר שלה.
"מפונק הנוער שלנו, פעם מתחתנים בשביל פרנויסה ובית ומשפחה
וילדים. היום נוער רוצה אהבה, נשיקות, רומנטיקה, פלא יש הרבה
רווקים ורווקות." אני רוצה להזכיר לה שהנוער היחיד שמיכלינק'ה
מכירה זו הבת שלה - נועה, אבל אני ממשיך לשתוק ולהקשיב כשהיא
מביטה בי בעיניים שמיועדות לנאומים מהסוג שהיא אוהבת לחלוק מדי
פעם עם דור העתיד. "תקשיב טוב מה אומרת סוניה שראתה כמה דברים
בחיים שלה, לא צריך להיות קשה, מוצא בחורה טובה ואהבה תבוא אחר
כך," היא פוסקת.

אחרי כמה שניות מהורהרות, מהולות ברחמים עצמיים היא מתעשתת
וחוזרת לטונים הנזפניים הרגילים שלה.

"למה לא אמרת אתה בא הביתה, איילושק'ה? הייתי מבקשת שלוימל'ה
שלי שיבוא עם אוטו שלו לעזור עם דברים שלך. נכון אוטו שלו ישן,
אבל יש ארבע גלגלים והגה, בשביל חבילות שלך זה מספיק. למה אתה
צריך לשלם ככה לטקסי? לא חבל על כסף שלך? בשביל מה יש שכנים?
נו באמת, אני כבר יראה לסבתא שלך איזה בושות שנכד שלה יורד ככה
מטקסי. איי, איי, איי," היא ממשיכה לקונן בקול, וכל השכנים,
שעד עכשיו נחו בשלווה את שנת הצהריים, יוצאים אל המרפסות לראות
מה קרה.

כשהגיע הסמסטר השני של השנה האחרונה, התחלתי בחיפוש עבודה.
קראתי מודעות דרושים, שלחתי קורות חיים, זומנתי לראיונות
עבודה, וניסיתי להציג את תפיסת עולמי המקצועית-ערכית. במקביל,
ישבתי בכיתת הלימוד, מנסה להצטייד היטב לדרך החדשה אליה אני
יוצא. שוקי לעומת זאת בילה את רוב שעותיו בקריאת חוברות הדרכה,
וערך חקר ארצות מעמיק בסניף האוניברסיטאי של איסת"א - מרחק
יריקה מהכיתה. הוא גם חיפש שותפים, בעיקר שותפות, לנסיעה שלו.

ביום של המבחן האחרון לתואר ליוויתי אותו לשדה התעופה. הוא לא
חיכה דקה מיותרת, והחליט לנסוע לדרום אמריקה. ברגע האחרון
הצטרפו אליו סיוון, ענת ומורן, שהסיכויים שלהן לעבור את
הבחינות בציון סביר ולקבל תואר נראו באותו יום רחוקים מתמיד.
מדי פעם הוא שולח לי גלויה מאיזה חור אקזוטי ונידח שהוא נמצא
בו. לפעמים אני מקבל אי-מייל עם ד"ש בשפה זרה. בסך הכל אני
חושב שהוא נהנה מהחיים.

אני חזרתי לגור אצל ההורים. מצאתי לי גם עבודה במשרה חלקית.
בית חולים - מחלקה פנימית, אם להיות ממש ספציפי. אני מתכנן
שחרור חולים עם בעיות סוציאליות, מסדר להם בית אבות או
פיליפינית, רב עם הבוסית או עם משרד הבריאות או עם קופת חולים
או עם שלושתם יחד.

אחת לחודש, ביום שבו מתכופפות הספרות בתלוש המשכורת מפני
כבודי,  מזכירות לי שעל פי כל הסטטיסטיקות אני מגרד בקושי את
קו העוני, מלמטה כמובן, אני נתקף מלנכוליה קלה עד מתונה. באותו
יום אני בדרך כלל מוציא מהמגירה את הגלויות של שוקי, רואה
בעיני רוחי נערות ברזילאיות שחומות עור, מכרכרות סביבי בחצאיות
פרחוניות קצרצרות. אז אני מדליק את המחשב, מתכונן לשלוח לשוקי
אימייל עדכני אודות מצב החסכונות שלי והיעד המשוער להשתגרותי
אל עלה. חוץ מזה, אני די מרוצה.

מדי פעם, כשאני הולך לבקר אצל סבתא, אני מגלה את מליאת חכמות
פולניה שותות קפה בסלון. בימים כאלו אני מקפיד להוציא מהתיק את
החלוק שלי כבדרך אגב.  אחר כך אני שומע אותה מדברת בגאווה על
הנכד שלה, שמסתובב בבית החולים עם חלוק לבן "כמו רופא".
"והקשרים שיש לו שם שלא נצטרך, שלא נצטרך," היא מצקצקת בלשונה,
וסוניה מחרה מחזיקה אחריה ליתר בטחון.

שעות אחר הצהריים האלו הן גם הזמן שבדרך כלל אני נכנס לאחד
ממצבי הרוח האינטרוספקטיביים שלי, נזכר בהנחת היסוד של שוקי
אודות מות האלטרואיזם הצרוף והצרכים, שלטענתו, תחום העיסוק
ממלא בחיינו. כן, אני אוהב את תחושת הכח, שיכור ממילות
ההתפעלות של המטופלים (הגברת רבינוביץ - אשפוזים חוזרים, בעיות
לב), ניזון מהזדקקות האנשים לשירותיי (מר כהן- ערירי עם
אסטמה), מכור לאהבתם (ניסיונות השידוך של הזוג ליבוביץ), ממלא
את האגו בכבוד שהם רוחשים לי (מנהל המחלקה כשאני מצליח לשחרר
חולה עקשן). אלו הרגעים הבודדים שאני מוכן להודות ביני לבין
עצמי שאכן, יותר מאשר אני מובל על ידי עולם הערכים שחשבתי
שישנו בי, צרכיי הם אלו שנותנים את הטון, מושכים באפי.

בסלון אני שומע את סבתא ממשיכה לזמר בשבחי.  "ולב שלו?" היא
מתמוגגת,  "לב זהב יש לו. עובד כמעט חינם, אתם יודעים משכורת
של עובד סוציאלי... אבל לא נכד שלי מוותר על ערכים בגלל כסף.
אם אני מתקשרת, צריכה להגיד לו משהו דחוף, אומרת לי אחות
אחראית איזה נכד נהדר יש לך. מה עוד סבתא יכולה לרצות אם לא
נכד שלה שיהיה מאושר?" ככה היא מסיימת באורח קבע את הנאום, ורק
אז ניתנת האות וכפיות הקפה פוצחות בקרקוש עליז.