כשילד קטן רואה עולם, זה לא מחזה יפה, אלא מחזה רע מאוד ולא
נכון. הוא לא אמור לדעת את הדברים הללו, אבל הוא יודע. בגילו
הוא אמור לשחק בקוביות של גן עדן, אבל כרגע הוא משחק ברעשנים
של גיהינום.
    הוא לא אמור לראות את המחזות אשר מיועדים למבוגרים, או
לפחות לנערים. מישהו צריך לא לתת לו את האפשרות לראות את
המחזות הלא נעימים. המישהו הזה בכלל לא צריך לגרום לילד הקטן
ללכת ולחפשם.
    אולי מה שחסר זהו הרגש, הרגש שילד קטן מצפה לקבל מהוריו,
אותו הרגש שהוא רואה בתוכניות הטלוויזיה. וכשהוא לא מקבל את
הרגש הנצרך ,הוא יוצא לראות עולם, הוא מאבד את הילדות. זה דבר
נורא לגדול בלי ילדות. כשילד גדל בלי ילדות הוא מחסיר את הכיף
וההנאה הצפויים בה, ויחד איתם הוא מחסיר את הערכים והחינוך אשר
אמורים לבוא מהוריו תוך כדי הכיף וההנאה. כשלא מלמדים ילד מהו
טוב ומהו רע, זה דבר נורא. הוא ילך וינסה להיכנס לכל מצב שנקלה
לדרכו, גם אם הוא רע, אחרי הכל הילד הקטן לא יודע מצפון מהו.
    הילד יגדל וידחיק את כל הדברים שעבר, הוא ימציא איזשהו
שקר טיפשי וישתמש בו כאשר מישהו ישאל על ילדותו. משהו כמו:
"כשהייתי בכיתה ג' או ד' נפלתי על הראש ומאז אני שוכח דברים",
או משהו דומה לזה, אבל לא רציני יותר מדי. מה שלא יהיה, הוא
כבר לא ילד קטן. הוא אדם בעל יכולת הבנה גבוהה אשר פשוט נמצא
בתוך גופו של ילד קטן. בשל כך, הוא יראה מרוחק, כי הוא מבין
שמשחקים זה דבר לילדים קטנים. בקיצור, כשילד קטן רואה עולם,
הוא נהיה כמוני.