אם כבר, אז למה? ואם למה, אז איך? בלטה אחר בלטה. הציפורים כבר
עזבו את קנזס, ואני הפרחתי אותן לשמיים. מיקי מאוס ברח לו אל
בין החורים שישנם בבית, ישר אל תוך מחבואו הקבוע. יש לו שם בית
שבו הוא מתחבא ממנו. זה ככה באמצע, אבל לא. איך שלא רואים את
זה, מבינים.
    אף פעם לא שאלו אותי למה אני מתכוון. מעניין אותי למה.
האם לקחו אותי בזלזול? האם בכלל לא שמים עליי? ואם כן, אז
למה?
    מאיפה אתם חושבים שהמטאפורות באות, מהשירותים שנמצאים
בקרוואן שנמצא כרגע בדרכו למאדים. דרך אגב, פלוטו מוסר שלום.
הוא מרגיש בודד שם וקר לו. כך לפחות אני מניח. הוא מרגיש מרוחק
מכל שאר הכוכבים. אם לא שמתם לב אז השירותים נעולים, ולכן
המטאפורות לא משם. הם מהחיים, מכל מה שיכול לנשום, לדרוך
ולחרבן. מי שיורד, יירד לבסוף, ואת מה שאמצע אף אחד לא ישמע.
אבל ברצינות, את מה? את מה בדיוק יש לשמוע? את קול הנשרים
שעפים וחגים מעל ראשנו, ומחכים לצניחתנו מטה, כדי שיוכלו לאכול
אותנו. אז תפסתי לי נווה מדבר. ישבתי לי בכיסא שמש, וקראתי "אם
אין אני לי מילי" וכשאני לעצמי, מי אני? מה אני באמת? אני לא
סתם דבר שתופס מקום ביקום המוזר שלנו. אני רוצה לרחף. למה אי
אפשר לרחף? המקום הזה מוזר. במציאות אי אפשר לעשות מה שרוצים,
צריך למצוא דברים שיעזרו לך להשיג את מטרותיך. לפעמים צריך
להכאיב. אתה לא כל כך שם לב במי אתה פוגע, אבל אתה פוגע ואחר
כך אתה מרגיש הרבה יותר טוב. אך תמיד בלי להניד עפעף אתה תרגיש
שאתה רוצה לפגוע במי שפגע בך. אתה תהייה מעוצבן. אתה תלך
בשתיים לפנות בוקר בשיער מנופח, מכנסיים רחבים, חולצה שחורה
קרועה ומשקפיים כתומות מוזרות. אתה תגרום לכל מי שעובר לידך
לפחד, לשתוק. אתה תשתק אותו מיידית. אתה תצעק כמו שלא צעקת אף
פעם. אתה תעמוד באמצע צומת מרכזית ואתה פשוט תצעק. אתה סוף כל
סוף תתגלה לעצמך האמיתי. אבל האם לא היית מודע לכך בעבר? האם
זו הפעם הראשונה שאתה רואה את עצמך ככה?. לא, ואתה יודע את זה.
אתה יודע את זה, ואתה חורט על ידך השמאלית "תמיד הייתי פריק,
אני תמיד אהיה פריק, וכל מה שהם יעשו לי לא ישנה אותי". ואז
חברך יבוא וישאל אותך: "אז למה?", וארבעה ימים לאחר מכן אתה
תלך ותסתפר.