"טוב, אז אתה רוצה שני אוגרים או שלושה?", שאל המוכר הזקן את
אירמי. אירמי חשב לעצמו לשניה, ואז הסתכל על מיכה. "מה את
רוצה? זאת המתנה שלי בשבילך" "אני רוצה שני אוגרים. שהיו זוג
אוהבים" "ומה אם אחד מהם ימות?" "אז נהרוג את השני, וככה הוא
לא יהיה בודד. אתה תעשה את זה בשבילי, נכון?". לפני שאירמי
הספיק לענות, המוכר דחף את הפה שלו. "יש לנו דיל של שלושה
אוגרים במחיר של שניים". אירמי בלי לחשוב פעמיים לקח את הדיל.
הוא אמר למוכר: "תביא לי רק זכרים, אני לא רוצה גורים או משהו
כזה, ושגם לא יהיו הומואים, מובן אצלך?". אירמי קיבל את שלושת
האוגרים שלו. שניים הוא נתן למיכה, ואחד הוא הביא לאח הקטן
שלו, פרסול. "מזל טוב" שלף אירמי, וציפה לנשיקה רטובה ממיכה
כתמורה. הוא לא קיבל את הנשיקה שלו, למה הוא ציפה מילדה בת 12.
אירמי בכיתה ט', למרות שהוא כבר היה אמור להיות בכיתה י',
ומיכה בכיתה ז'. היא באותה כיתה עם פרסול. כשפרסול היה בן שבע
הוא קיבל במתנה כלב ליום ההולדת שלו. גור קטן בצבע לבן, קצת
מכוער, עם כתמים חומים. אך לפרסול זה לא הזיז ת'מחוג, הוא אהב
אותו. אירמי שנא אותו. הוא אף פעם לא קיבל במתנה בסגנון הזה.
בעצם הוא כן.  המתנה הכי מגניבה שהוא קיבל הייתה ראש של נמר,
והוא היה מפוחלץ ומגעיל. "לעזאזל..", אמר לעצמו אירמי, "..הוא
מת". אירמי הצליח לסבול את הכלב של פרסול למשך כמה חודשים, אבל
אז הוא איבד את זה. יום אחד הם מצאו את הכלב תלוי על עץ,
כשהרוח מזיזה אותו והוא נתרק בין ענפי העץ. הם לא עשו משהו
מיוחד לאירמי, לא עונש או משהו דומה. הם שלחו אותו לטיפול
במוסד פסיכיאטרי. הוא הכיר שם אנשים שלא רצה להכיר, וגם איבד
שנה מחייו. כשהוא חזר מהטיפול, אימא ואבא הביאו לאירמי גור
קטן. אבל אירמי לא רצה לשמור את הגור אצלו, הוא לא רצה לגדל
אותו. נראה לו שהדבר הנכון זה להביא את הגור כמתנה לפרסול.
פרסול קיבל את הסליחה שביקש אירמי ממנו, אך הוא לא הסכים לקחת
את הכלב. הוא אמר שזה לא אותו הדבר. באותו הזמן מיכה הייתה
החברה של פרסול, אז פרסול נתן לה את הגור. להורים שלו זה לא
הזיז וגם למיכה לא, היא אוהבת חיות. מאז אותם ימים, אירמי
ופרסול השלימו סופית, בלי שרידים של רגשות שנאה, בלי חרטות,
והכל הסתדר. אבל הכלב, כמו מיכה, הלך לאיבוד בכל העסק.