הוא דחף לי מספר טלפון אל תוך היד, ואמר לי: יאללה תלך, אין לך
יותר מה לחפש כאן. אז הלכתי. עזבתי את המקום בהרגשה של חסרת
מעש, כאשר אני נזכר איך היא הייתה אומרת לי: יום טוב, בוקר
טוב, ואז היא הייתה מכבה את האורות. איכשהו, לא משנה איך
הפגישות שלנו היו מסתיימות, טוב או רע, הרגשתי הגשת תמהון, או
טמיון. אני דיסלקט.
לקחתי את מספר הטלפון שהוא נתן לי, והתקשרתי אליה. היא לא ענתה
לי, הגעתי בטעות לווטרינר שגר בעוספיה. דיברנו קצת, ויצא לי
לספר לו את כל הסיפור. הוא הציע כי אם אני מעוניין, הוא יכול
להרדים אותי. לכלבים זה עושה רק טוב, כך הוא טען. אני לא כלב,
למרות שלפעמים היא אמרה שאני רע כמו כלב. לפעמים אני טוב כמו
כנר.
בשעה שניסיתי לדרג את עצמי בסולם בעלי החיים. הטלפון צילצל, זו
הייתה היא. נתתי למשיבון לענות. יש לי את הדבר הזה שעושה שאני
יכול לדעת מי מתקשר אליי. היא אמרה שהיא מצטערת, זו היא שטעתה,
מבקשת סליחה. לא קניתי את הבולשיט שלה. גם אני אמרתי לה את
אותם הדברים, אחרי שהלכתי אל הזונה. ואני התכוונתי אליהם, היא
סתם מוזילה אותם.
אולי במקום אל הזונה, הייתי צריך להתקשר אליה, לדבר איתה. אולי
בסופו של דבר היינו שוכבים, ואני לא הייתי צריך באמצע הלילה,
כשקצת יורד גשם, לנסוע אל עוספיה לשפוך את ליבי לאוזנו של
הווטרינר. ובסופו של דבר לקנות את אחותו, ובנוסף לזה, איידס.