העולם סוגר עליי מסביב, עוצר את מבטי,
רוצה להחניק את נישמתי,
מנסה לפורר אותי מבפנים ומיבחוץ ומשאיר לי כאב חזק,
ומנסה להעלים את השימחה מחיי כשאת הכוכבים הוא מסתיר.

העולם מפרק את חלומותי ומננפץ את תיקוותי,
על חלון המציאות העולם יוצר את סיוטי.
כציור קיר ישן, עברי דוהה מאותם ימים חמים של העולם,
והוא מנסה בלי הפסק להפיל אותי על הבירכיים!
אך לעולם לא אומר דיי.

אומר לעזאזל, אומר לו ליקפוץ מהגג,
ואצעק "תשוב לפה בנזונה וגרזן יתקע בראשך".
לעולם לא הכיר בעולם כחלק ממני,
לעולם לא אומר שהסוף מתוק כי מר הוא וחלוד.

בין אם השמים לא אתי ובין אם העולם ינסה להשמידני,
תמיד אדע שהסוף אינו קרוב,
וחיי לא יהיו לשווא אם הביט הלאה לכיוון הזריחה הקרה
לעבר שדות כותנה, ועץ תפוחי זהב,
לאותו כיוון עם חיוך חולני,
ומחשבה אחת שתיתרוצץ בראשי ההוזה...