יש לפעמים ותוקף אותי מן רצון עז בלתי נשלט להסתכל למעלה, לחפש
דבר מה ולהמשיך כך עד אשר אני מוצא את שאני אינני יודע שאני
מחפש וזאת על אף שלמרות שכל רצוני נתון באותו הדבר, אני נתון
תחת השפעת כח נסתר אשר אינני מודע לקיומו הפיזי, או המטאפיזי,
כלל ועיקר. אף על פי כן, רגעים אלו, אשר רבים מהם עברתי, ורבים
עוד יותר סביר שאעבור, משרים עלי איזו מין תחושת שובע
נפשי-רגשי, אשר אדם לא יוכל להבין אלא אם הביט למעלה באותה
השקיקה וחדות החושים הנדרשים מצופה מעין זה.
הדבר המעניין הוא, שכאשר מרכין אני את ראשי בהקלה ופתירה,
מחזיר את ראשי למצבו המאוזן התקין, מרגיש מוחי פנימה באותו כאב
עמום אשר היה בו לפני כן מימים ימימה ועוד, שאני יודע עתה
שבפעם הבאה ההקלה תהיה קשה וכואבת יותר ושום דבר, כמעט, לא
יוכל להעשות על מנת לשנות מצב זה.
מכאן, שאם רוצה אנוכי להמשיך ולהביט תדירות במעלה הקיום
האקזיסטנציאלי, ולהישיר מבט עם השמש העולה, עלי לנקוט באותן
פעולות אשר הומלצו בפני לא אחת, זה מכבר, על-ידי לא אחרים מאשר
חבריי וידידיי הקרובים ביותר, ואף על-ידי רופאי, אשר ציווני
לבצע את אותם הדברים אשר, בבוא היום, יתנו לי את האפשרות
להישאר זקוף, בראש מורם, ולהסתכל למטה, ללא מורא וללא כאב, ולא
לזכור כלום מאותם הימים אשר הסתכלתי למעלה ביראת קודש ממש
ופחדתי מהדברים אשר עלולים, או עשויים, ליפול למטה, לידי
המושטות.
לא אחת ניסיתי אחד ממרשמי הרופאים, ובכל פעם הופתעתי לגלות את
אשר רבים וטובים ממני, חלקם אף נמנים עם חוג מקורביי הקרוב
ביותר, גילו כאשר הם עצמם נתקפו אותו שגעון, כך קרא לזה הרופא
המלומד, אשר גרם להם, בסופו של דבר, להתרסק אל מציאות היומיום
הכושלת. חבר מרעי הנאמן גילה, כל אחד בתורו הוא, כי בערבו של
יום, גם אם הצלחת להביט למעלה למשך יותר משבריר של שנייה יותר
משציפית, תחזור למיטתך שלך, הנוחה והמוכרת, תתכסה בשמיכה
ותתחבק עם האהובה ותשכח כי רק דקות ספורות קודם לכן שכבת מרוסק
בתוך תעלה לצד הדרך לאחר שאחד שהצליח במשימתך החליט לחמוד לך
לצון ולנצל רגע זה, בו אתה מביט למעלה ולא אל הדרך, ולראות מה
יקרה לך אם יסיט לרגע קט את רכבו, או אולי את משאיתו הכבדה,
ולפגוע בך בזדון ובמזיד. וגם אם לא במזיד יהיה הדבר, תמיד תהיה
בסכנה שכל עובר אורח יכול, בהיסח הדעת וללא שימת לב, לנשוף לך
על ערפך ולהפילך אפיים ארצה, עד שתעמוד ככלב בן כלב, על
ארבעותיך, תביט למעלה ותחפש, שוב, את הדבר אשר לא ראית גם
קודם.
ולמרות הנאמר, אני, ורבים כמותי, כשאתם בינהם, נמשיך לרצות את
אותו הדחף החייתי, הבלתי נשלט, ונשאוף למעלה, בתקווה ובחיוך,
נחכה לרגע בו נשאר כך, מורמים מעם ומכל עדה, ולעולם לא נזכור
את שהיינו רגע קט לפני, ונשכח כי כל שביקשנו היה יד קטנה אשר
תתמוך בראשינו בעודנו מביטים אל-על ואולי לא. אולי, כשיבוא
היום ובו נהיה שם, במרומים, נזכור את אותם חסדים קטנים, ונזכור
להביט מטה בחמלה, אל אותם מחוסרים, אשר איצרע מזלם ולא נפל
בחלקם אותו אושר נשגב אליהם הם שואפים.