הלילה שותק אליי
בעורו הרפוי,
ונעימות הרות מנשימותיו
מטפסות עליי כמוך.

ואני חושבת, מוכרח להיות זמן אחר,
רגע אחד שבו
נשלב ידיים בחושך.

לא בשינה. לא בתעתועיי הגוף הבוגדניים.
לא ברעש העצמות או בעונג הדם.

בשקט.

כמו להושיט ידיים לחיבוק,
והלב שנקרא אליהן שומע ובא.

הבט אל עבר המסדרון הקטן:

(ילדה קטנה רקדה שם לרוח הערב,
וזבובים רעבים נשפו בצווארה.)

ברווח החי שבין האור לחושך,
קרוב למטבח,

זוג עיניים מתגרות באפילה.
דומעות.

תאר לך כך את הידיים שלנו
בוכות.

מרב מאמץ להחניק חיבוק ענק,
להרדים אותו.
וקולן הוא
קול הלב
המדמם את מרחקינו.