ישבנו כל החבר'ה באוהל של סגל מחלקה שתיים, כאשר לפתע נשמעה
הקריאה "חובש, חובש". זהר קם וצעק חזרה "מה, מה קבינימאט, מה
יש ?"
"זה אני יונתן, אבל זה לא בקשר אלי" מיהר יונתן להתנצל "זה
קויפמן."
"מה איתו ?"
"פרגר ואני נכנסנו למקלחות, פה הקרובות, ומצאנו אותו בשלולית
של דם."
הפנים של זהר אמרו הכל, ובכל זאת הוא הוסיף "חכו פה דקה, אני
מביא את הנשק והצולבת ואני בא."
"צולבת", אמר זהר בנימה של כעס על ערכי הדוגמא האישית של
מורן.
בחוץ התנגנו שיר של הסמשינג פאמפקינס, ועוד אחד שאני לא זוכר
מי שר. לקח לכולם כמה שניות של הלם כדי לחזור לוויסט של שבת
בצהריים.
"אני שם כסף שהוא יחיה", אמרתי. סתם אמרתי את זה כדי לשמוע
ממורן את המשפט הקבוע שלו.
"או שכן או שלא" אמר מורן לבסוף. חיוך בלתי מוסבר נמתח  על
פני.
"זה לא מצחיק, חייל שלך. אתה לפעמים כזה טמבל" הוא הניח את
הקלפים על השולחן ויצא אחרי זהר. מה זה הניח, זרק, כולנו
יכולנו לראות את כל הקלפים,
הלך הסיבוב ובטח גם כל המשחק.
ליד המקלחות כבר נוצרה התקהלות די גדולה. בערך חצי מהאנשים
עמדו סביב זהר ועשו פרצוף של שוק, בזמן שהחצי השני עמד איפה
שהמים יוצאים מהמבנה של המקלחת, וזה בגלל שהיה שם המון דם.
יצאנו מהאוהל שלנו והלכנו לכיוון המקלחות.
זהר שלח לאוויר קללה נוספת וקם על רגליו. כולם הסתכלו עליו
וחיכו שיגיד משהו.
לרגע אחד נהיתה סביב זהר הילה לבנה צהבהבה מאד חזקה.
"אני מצטער חבר'ה. הוא הלך." ההילה נעלמה.
זהר הסביר לכל הפלוגה שמי שצריך לקבוע את המוות הסופי זה רק
רופא שלמד כך וכך שנים וכל זה.
השבת עברה, כמובן שוויסט כבר לא חזרנו לשחק. עשינו כולנו את
אותם הדברים שאנחנו עושים בדרך כלל ביחד רק כל אחד לעצמו.
"עד שלא יהיה פה רופא, נצטרך להתייחס לקויפמן כאילו הוא חי",
אמרו למחלקה.
וכך היה. קויפמן הגיע לארוחות, נכח במסדרים, ואפילו הופיע
בהשכמה (אפילו המתים קמים וכל השטויות שאומרים לטירונים).
עושה רושם שכבר כולם התרגלו למצב החדש. בשיחה עם כולם היו כל
מיני חבר'ה שאמרו שזה לא אותו דבר, וגם קצת מפריע לפעמים שהוא
באוהל אבל זה מאחד ומייחד את המחלקה.
ביום חמישי הגיע רופא לבסיס והחיילים קיבלו זמן מיוחד כדי
להיפרד.
הרופא לקח ממה שנשאר על המיטה מדדים, וקבע את מותו. "עכשיו" ,
הוא אמר והסתכל על זהר אבל התכוון לכולנו, "עכשיו צריך להודיע
למשפחה."