יום קיץ חם במיוחד. אפשר לראות את האוויר, אם רק מעיזים להרים
את העיניים מכביש האספלט הלוהט. אני נע באלכסונים על הכביש
מצידו האחד של הקיבוץ לצידו השני. מנסה לחבר בכפות רגלי את
כתמי הצל שמטילים העצים, שם יהיה ודאי הכביש קריר  יותר. רק
שלא יעצור אותי בדרך מישהו שאני מכיר כדי להחליף כמה מילים.
הגעתי לבריכה. היעד הושג והקורבן לא היה רב מדי. מרכז הנופש
הקיצי של הקיבוץ. קפה מתקרר שומר את המציל ער עוד כמה שעות
אחרונות של בדידות מוחלטת.
"אני מבטיח לא לטבוע." אני זורק לעברו,"אתה יכול לתפוס איזה
שינה בבית."
"אני מנסה להתרכז במשהו, אם לא איכפת לך." הוא עונה לי עצבני.
אם לא הייתי חושש לחיי, הייתי טובע לו פה על הפרנציפ. הוא בטח
כבר יודע כמה עלים יש בדשא שמסביב לבריכה מרוב שיעמום. בטח יש
לו כבר שמות לכולם. אני חושב לעצמי.
"אתה לא נכנס ?"
"לא, אני רק מסתכל", אני עונה באותו הטון.
"איזה מן בנאדם בא לבריכה רק להסתכל ?"
"מציל. למשל" אני מתחכם."אתה רוצה להתחלף ?"
"אני לא בגיל שלך ואין לי כח למשחקים שלך, בסדר ?" הוא רוטן
לעברי לבסוף.
עזבתי את שטח הבריכה ובראשי רצה המחשבה שעוד יום עומד להסתיים
מבלי שקרה בו משהו דרמטי. רוב הימים חולפים בצורה לא דרמטית.
כמעט סתמיים.
אלכסון לימין, אלכסון לשמאל ושוב לימין. למה לעזאזל אין שני
עצים רצופים באותו צד של הכביש. לא שזה היה עוזר הרבה, כי
העצים של צד ימין כבר כמעט ולא עושים צל במילא.
מה צריך לקרות כדי שהיום יהפוך לדרמטי ? משהו שאני אזכור עוד
הרבה ימים סתמיים מעכשיו. אם, נגיד, יתחילו צפירות של מלחמה,
אני בטוח אזכור איפה בדיוק הייתי כשזה קרה. אפילו באיזה צד. של
הכביש לא של המלחמה. או, אם נגיד, יתחיל גשם, רק מרוב שזה לא
יכול להיות אני אזכור את היום הזה בדיוק, ואולי אפילו את השעה
או שהיה חם.
אבל אם נלך על דברים קצת יותר הגיוניים, בטח איזה חבר שלי
יעצור אותי על הקטע הכי חם של האספלט לשאול מה נשמע. ואני
אזכור הכל בתור היום שלפני שנהיו לי שלפוחיות בכל הכפות
רגליים.