"נו אז איזה חודש את? ומי האבא ?" "דודה דינה אני לא בהריון
תודה". עניתי באיזושהי התרסה למרות שכן הייתי. איך היא היתה
מקבלת את העובדה שהחלטתי להיות אם חד הורית ולא להתחתן לעולם?
נראה לי, שלעולם אף אחד לא יבין, איך זה שבן אדם מחליט להיות
חד הורה.
יש לי בן, כן בן, אם אבא שלי היה יודע הוא כבר היה מנדה אותי
מהמשפחה. אני מכירה את האופי המסורתי הזה, אם יש בן אז הוא
צריך לקחת דוגמא מהאבא. אבל לעזאזל מי האבא? ניסיתי להגיע
למסקנה הזו כבר מלפני המון זמן, אבל אני פשוט לא זוכרת. באותו
היום יצאתי בלילה לפאב עם עוד שתי חברות שלי. מה שאני זוכרת
הוא שאחרי משהו כמו חמש בירות וארבע טקילות הייתי שיכורה
לחלוטין, והייתי מסוממת לחלוטין. היה איזה חמוד ליד הפאב שניסה
להתחיל איתי והוא נראה די נורמאלי, יחסית לאלו שהיו לי בעבר,
משהו שפוי היה חבוי בעיניים שלו ולא הבנתי מה. הוא נראה כל כך
שליו ולא תוסס כמו השאר, האלה המתלהבים מכל שוט של טקילה, אז
בקיצור אני זוכרת אותו נראה לי שקראו לו ארז אני לא בטוחה. אז
לפי מה שמיטל חברה שלי מספרת היא עזבה את שנינו קרוב לארבע
בבוקר ווידאתה שהוא יחזיר אותי הביתה בשלום. אני לא זוכרת מתי
חזרתי הביתה אבל אני זוכרת שכשקמתי בבוקר המפסעה כאבה לי מאד
והראש יותר. חודש אחרי זה שכבר ראיתי שחודשיים אני לא מקבלת
מחזור הלכתי לסופרפארם לקנות ערכה, רק בשביל להיות בטוחה. בוקר
אחרי ראיתי את הפס הכחול על המבחנה שניצבה מולי, ולא האמנתי
מתי ואיך זה קרה? והשאלה המציקה ביותר היא מי לעזאזל הוא האבא?
אחרי שבועיים הלכתי לגניקולוג והוא אישש את העובדה "מזל טוב את
בחודש השני עוד שבוע את תיכנסי לשליש השלישי של ההריון. אני
יכול לשאול שאלה?" הוא שאל, ומה נראה לו שאני אגיד לא אחרי שוק
שכזה? "בודאי"אמרתי בספקנות "מכיוון שאני לא רואה טבעת נישואין
אני יכול לשאול מי האבא?" "לא יודעת וגם לא רוצה, כל מה שהילד
ילמד יהיה ממני." "ומה עם ההורים שלך הם מסכימים?"
"הם לא יודעים. ואני כבר בת 23 בשביל להחליט מה טוב בשבילי
ובשביל הילד שלי". הלכתי הביתה בהחלטה גמורה הנה אני הולכת
להיות אם חד הורית עד שיבוא לי להחליט אחרת. בינתיים, בוא
נגמור עם העישון והשתיה בפאבים.
החודש החמישי הגיע ניצני בטן מתנפחת. ההורים שלי רואים אותי
אוכלת נונסטופ, אז הם בטח לא יחשדו. בנתיים, רועי הציע לי
לעבור לגור אצלו, הוא ידיד טוב שלי כבר מהתיכון כך שהבית שלו
היה מוכר לי כשתי טיפות ערק. "תגידי את לא מתכוונת לגלות מאיזה
מין העובר?" "אני כן, בלידה, מה זה משנה בן או בת למרות שאני
קצת מעדיפה בנות על בנים אבל רק בתור ילדים שלי, מובן?" "את לא
סקרנית? הלכת כבר לעשות אולטרא סאונד?" "כן, אתמול וראיתי לו
את הכל. ממש נודיסט העובר שלי, בטח מת שיסירו את הפרגוד ואז
הוא יצרח לכל העולם שיראה אותו." "כן, ואז כולם יחייכו ויתנהגו
כמו יצורים מהעולם החיצון." אמר רועי, ובאותה שנייה נראה כאילו
מישהו חטף עצבים חזקים והרגשתי כאילו הבטן שלי מתהפכת ואלפי
פרפרים מתעופפים להם בלא מפריע. שתקתי לשניה והחזקתי את הבטן.
"רועי הוא כנראה יהיה עצבני מאד אם תדבר עליו ככה עוד הפעם."
רועי נכנס לפאניקה, הוא היה הקטן במשפחה כך שהוא לא ראה הריון
בצורה קרובה כל כך. "הכל בסדר את צריכה משהו ורד?" הוא נהיה
חיוור יותר ממני. "אני בסדר הוא לא" הצבעתי על הבטן. "מה זאת
אומרת 'הוא לא?'" "הוא זז, בן אדם, הוא זז הוא בעט בי כמו
כדורסלן מדופלם וכן זאת פעם הראשונה". רועי חיבק אותי ונשק לי
בלחי "ממש בועט? אני חייב לבדוק את זה מקרוב". נתתי לו לשים לי
יד על הבטן אבל הוא כבר לא הרגיש כלום כי העובר היה קטן מידי.
"לא נורא כשתהיה גדול " אמרתי לרועי והוא חייך.
חודש שמיני, העובר שלי כבר שוחה חזה מקשיב למוצארט וגאנס אנד
רוזס לחליפין ובועט כאשר משעמם לו והוא רוצה תשומת לב. אני אצל
דודה דינה שוב. ההורים כבר יודעים ,לא היתה לי ברירה, אבא שלי
התחיל ללחוץ על דיאטה כי "אף אחד לא רוצה להתחתן עם שמנה, מה
קרה לך פעם היית כמו מקל?". רועי ואני כבר חברים חודשיים וחצי.
"את עכשיו חייבת להגיד לי מי האבא אני לא עומדת בסקרנות" "דודה
דינה, אני לא יודעת מי האבא ולא ניראה לי שאני אדע בינתיים די
טוב לי עם הרעיון שאני הולכת להיות אם חד הורית תודה." אמרתי
והעובר שלי בעט בי לשם נחישות והסכמה הדדית, משהו כמו 'לא
לעצבן את אמא שמעת דודה דינה'. "בזמנים שלי מי שמע על אימהות
חד הוריות? אוי, הנוער החדש הזה רק שטויות יש לו בראש עוד מעט
הוא יסניף אלכוהול וישתה לי חשיש אני ממש לא מבינה מה קורה פה
לאן אפשר עוד להידרדר?" "דודה דינה יהיה בסדר, אני מבטיחה לך
באמת אל תקחי את זה כל כך קשה. אני אהיה אמא נפלאה בשביל הילד
שלי .את עוד תראי, אין לך מה לחשוש תסמכי עלי קצת טוב?" דודה
דינה הפליטה אנחה ארוכה ובעלת חשיבות ואמרה "טוב בסדר אני
מקווה שהרועי הזה שלך יציל אותך. בינתיים את נחה ואני מכינה
מרק מובן?" "כן המפקדת" עניתי, לפעמים לא כדאי להתווכח איתה.
עוד חודש עבר, והגב כואב, הבטן גדולה כמו סל כביסה מלא ואני
בקושי הולכת. זהו זה, השבוע הארבעים שלי. נראה לי שהריון זה
לנצח, אם לא עד המוות. רועי מטפל בי ממש נפלא, הוא מביא דברים
עושה קניות ואפילו מנקה את הבית, ממש חמוד שלי מה הייתי עושה
בלעדיו. ההורים שלי באים כל יום לבקר אותי. ואני, לפעמים ממש
יכולה להתעצבן עליהם. כמה פעמים אני יכולה להגיד ש"הריון זו לא
מחלה"? ושאני יכולה לקום מהמיטה, אין לי חום ואני לא נמצאת
בשמירת הריון. הנרבים עולים ונראה לי שזה יותר הורמונים
שמשתוללים אצלי בגוף. אבל לי יש תירוץ אני בהריון הם צריכים
להבין אותי.
שבועיים אחרי קיבלתי הצעת נישואים רישמית מרועי. הוא לקח אותי
לחוף באשקלון, קרע ברך על אחד האבנים, סתם לעובר את האוזניים
ואמר לו "יש לי משהו אישי לאמא שלך אז בבקשה אל תקשיב טוב
מתוק?" "ורד אני מנסה כבר כמה שנים ,שלא לומר על יובלות, אבל
אני באמת מאוהב בך ואני רוצה להתחתן איתך". חייכתי אליו כולי
כואבת. הבטן כאילו התהפכה הרגשתי כאילו השתנתי מהתרגשות, אבל
לא היתה איזה הקלה מסויימת, רק כאב חד חזק ומשווע לצרחה אמרתי
לרועי "לא כי עכשיו הולכים לבית חולים". וצרחתי את צרחות
ההיצ'קוק שלי. רועי לא הבין "מה לא?" "רועי אני אוהבת אותך אבל
עכשיו ירדו לי המים אני חושבת ואני אההההההההההההההההה לא
אההההההההההההה יכולה יותר". "אנחנו יולדים?" שאל רועי
בהיסטריה. "ניסיתי לחייך אך כל הנסיונות עלו בתוהו. "נשמתי איך
שלימדו אותי בקורס הכנה ללידה ורועי הלך להביא את האוטו. הוא
נסע כמו מטורף. לחדר לידה הכניסו אותי כבר עם פתיחה של צואר
הרחם של שבע אצבעות. חצי שעה לאחר מכן נולד ילד יפהיפה קטן
במשקל שלושה קילו תשע מאות, עם עיניים כחולות ותלתלים
בלונדיניים. החלטתי לקרוא לו 'מאור' מפני שכשהוא נולד היה לו
מן אור בעיניים, מה שלא ראיתי בחיים שלי .
את ההריון הזה אני בחיים לא אשכח, בייחוד לא את רועי . התחתנו
במהלך הברית. כנראה שבסוף אם חד הורית יישאר עדיין בליבי רק
אידאולוגיה.