רק אחרי שכיביתי את כל הנרות שעל העוגה המאולתרת, שמתי לב שהיו
עליה רק 18 נרות. לא 19- כמו שנהוג, אחד לשנה הבאה, אלא 18.
גיחכתי לעצמי. הם בטח שוב שכחו בת כמה אני.
הדודים שלי- חיים וציפי, אף פעם לא חיבבו אותי במיוחד. עוד
כשאימא הייתה בחיים. אימא הייתה הבת הסוררת של המשפחה. זו
שבגיל 15 כבר התחילה לעשן, בגיל 17 כבר עזבה את הבית ובגיל 20
כבר הייתה נשואה עם ילדה בדרך- אני.
ציפי- אחותה הגדולה, הייתה לעומתה בת למופת- עשתה תעודת בגרות,
הלכה לצבא, הוציאה תואר ראשון בפסיכולוגיה והתחתנה עם בחור
מבית טוב. הכל היה מושלם- אלמלא סבתא שלי, זיכרונה לברכה,
העריצה את אימא שלי ודאגה לה גם אחרי כל האכזבות. ציפי- זכרה
את זה לתמיד.
כשלפני 5 שנים אבא שלי נכנס לכלא באישום ששדד בנק גדול, העובדת
הסוציאלית רצתה לשלוח אותי ישירות לציפי וחיים- הדודים הטובים
מהרצליה. למזלי, סבתא עוד הייתה בחיים, אז במשך שנתיים, עד
אותו היום שחזרתי מבית הספר ומצאתי אותה ישנה לנצח במיטה, גרתי
אצלה. אחר כך כבר לא היו הרבה ברירות.
ציפי השקיעה את כל מרצה- מלבד טיפוח שני ילדיה המושלמים- חן בן
ה10 ונועה בת ה16, במירור חיי. את כל השנאה כלפי אחותה הקטנה
היא העבירה אלי. גם כשחזרתי עם 100 במתמטיקה היא צחקה ונועה
אמרה שברור שקיבלתי 100 כי החומר של 4 יחידות הוא כמו החומר של
כיתה ח'.
גם כשהסיפור הקצר שכתבתי נשלח לתחרות ארצית וזכה במקום השני
ציפי לקחה ממני את המלגה שזכיתי בה והעבירה אותה לחשבון בנק
שעד היום לא ידעתי על קיומו- בטוענה ש"שם הכסף יהיה בטוח".
ככה חייתי שנתיים ובשנה השלישית, נגמרו לי הכוחות.
הם קראו לי מוזרה. שיקראו. עוד כשהייתי בת 7 הפסקתי להקשיב למה
שאנשים אומרים. ככה אימא אמרה לי.
אף פעם לא הייתה לי חברה טובה- כמו שתמיד יש לכולן. רק טל היה
מאז ומתמיד נחמד איתי- הוא היה ידיד שלי מאז כיתה א' וכששובצנו
גם לאותה כיתה בתיכון (מתוך 9 כיתות) הסכמנו שהגורל החליט
שתמיד נהיה יחד. לפני שנה הוא סיפר לי שהוא אוהב גברים- ואני
ירדתי מזה.
לפני שבוע היה פיגוע גדול בת"א, ואחותו של יונתן, שלומד איתי
בכיתה, נפצעה אנושות.
אתמול היא נפטרה והמחנכת אמרה לכולנו שאנחנו חייבים ללכת- גם
אם לא היה לנו קשר מסוים עם יונתן. נו באמת, למי לא היה קשר
מיוחד עם יונתן? מעטות היו הבנות שעל הקלסר שלהן לא היה רשום
באותיות גדולות: שירלי+יונתן או טלי ויונתן לנצח!
אפילו נועה- הבת דודה המעצבנת שלי, הייתה מאוהבת בו מעל הראש-
ולא פעם שמעתי אותה מרכלת עם החברות שלה על יוני המקסים ויוני
הנהדר ויוני ויוני....
אני אף פעם לא הקדשתי לו תשומת לב. עדיין היה קשה לי להתגבר על
טל ואהבתו החדשה.
אבל הלכתי להלוויה. טל הכריח אותי ואמר לי שאני ארגיש הרבה
יותר טוב עם עצמי.
גם לשבעה הלכתי.
יונתן התפלא לראות אותי. טוב האמת שהוא גם הפליא אותי שהוא
בכלל פנה אלי. כל המחזרות שלו היו שם ובעצם- כל השכבה הייתה
שם.
הורגת אותי הצביעות של אנשים- לפני שבוע הייתה בעולם יצור חי
ונושם, בקושי בת 20, רק השתחררה מהצבא ופתאום מחליט מחבל לעלות
על אוטובוס ולקטוף אותה. וכולם חושבים רק על מה יונתן יחשוב
עליהם ועל זה שהם הגיעו עד הבית שלו בשביל לנחם אותו. נו,
באמת!
אז מפה לשם, יונתן ואני התחלנו לדבר- הוא דיבר על טליה, אחותו
ואני דיברתי על אימא שלי. הוא דיבר על כל הבנות המציקות השכבה
ואני דיברתי על הדודים המעצבנים שלי.
גם אחרי שהשבעה נגמרה המשכנו להיפגש- בעיקר אצלו כי דודים שלי
לא הסכימו שאני אארח חברים שלי אצלם בבית וגם לא רציתי שנועה
תקרצץ, אז אם הוא כבר היה בא- זה היה בשעות שהבית היה ריק
ויכולנו לשוחח בשקט.
וכולם בבי"ס ריכלו על זה. איך שירה המוזרה ויונתן החתיך
התחברו. האמת שגם אני בעצמי לא האמנתי.
כשבאתי לבקר את אבא באחת השבתות- סיפרתי לו על יונתן. אבא שאל
אם הוא החבר שלי עכשיו ואני אמרתי שאני לא יודעת- איך מגדירים
חבר בגיל 18? זה לא שמציעים חברות או משהו כזה... אבל לעומת
זאת הוא גם לא נישק אותי עדיין וכשהציג אותי לפני הוריו אמר:
"תכירו, זו שירה, ידידה טובה שלי" ולא "תכירו, זו שירה, החברה
שלי". טוב, אני בעצמי לא יודעת.
כרגיל סיפרתי לו שציפי וחיים מתנהגים אלי יפה- לא רציתי שירגיש
לא בנוח על כל מה שקרה והבטחתי לשלוח לו חבילה שבוע הבא. הוא
סיפר שבעוד שבועיים יש לו ועדה לקיצור המאסר ושאולי-אולי במקום
להשתחרר בעוד שנה וחצי כמו שגזר עליו השופט, הוא ישתחרר בעוד
חודש וחצי. "ואז" הוא הבטיח, "אני אקנה את הבית הישן שלנו
בחזרה ונחזור לחיות יחד, כמו לפני שהכל קרה" הוא עדיין הכחיש
כל קשר לפרשה אבל אני עמוק בפנים ידעתי שהיום אי אפשר להאמין
לכלום. אפילו לא למולידים שלך.
אני זוכרת את הלילה שאבא נעצר. זה היה בדיוק שנה אחרי שאימא
נפטרה ואני חזרתי מבית קברות. כל חודש מאז שהיא נפטרה הלכתי
לקבר שלה- וסיפרתי לה מה עובר עלי. הרוח שנשבה לי על הפנים
העידה שהיא מקשיבה לי והרוח, כמו ידה המלטפת, הרגיעה אותי
מהכל.
אבא מעולם לא עבד בעבודה קבועה. מדי פעם השיגו לו חברים
חלטורות- בהובלות, במשלוחים וכל מיני דברים מזדמנים כאלה. שוד
הבנק היה כהמשך טבעי למוות של אימא שלי. מכירים את זה? שדברים
רעים באים בצרורות? טוב, זהו סיפור חיי.
אימא שלי עבדה מאז ומתמיד כתופרת פשוטה, אבל מעולם הם לא הראו
לי שחסר לנו משהו.
אני לא אשכח שכשהייתי בת 10 בערך, התלהבתי נורא מאיזה שמלה
בחלון הראווה של אחת החנויות היוקרתיות. רציתי ללבוש אותה
למסיבת יום ההולדת של אחת הבנות מהכיתה שלי שהייתה אמורה
להיערך באותו השבוע. אבל אז, ראיתי את המחיר העצום ומיד ירדתי
מהעניין. מה שלא ידעתי זה שכשאני אחזור הביתה יום למחרת, ספוגה
מהגשם, חוץ מריח המרק שאימא שלי נהגה להכין לי תמיד בימי
החורף, תחכה לי גם השמלה החדשה שלי- על המיטה בחדר.
אימא תמיד ידעה הכל.
אני זוכרת את הימים האחרונים. הימים האחרונים לפני שהיא מתה.
כל יום שכבתי ליד המיטה שלה בבית החולים. לא הלכתי לבי"ס לא
דיברתי עם אף אחד רק ישבתי לידה. היא הייתה לבנה כמו המיטה
שהיא שכבה עליה. מעולם לא ראיתי את אימא כל כך חלשה לפני זה.
תמיד היא הייתה זו שמטפלת בי ולא להיפך. גילו שיש לה סרטן
בכבד- וזה היה די סופני מבחינתנו. כמו שאמר הרופא: "תיהנו
מהימים האחרונים איתה. עכשיו נשאר רק לחכות".
בעוד אני הייתה כל הזמן בבית החולים- בימים ובלילות בלי הפסקה,
אבא הגיע רק בלילות.
באחד הלילות- הוא שכנע אותי לחזור הביתה- לנוח קצת ולהתקלח, כי
גם ככה אין שינוי דראסטי במצב של אימא בינתיים. אז הקשבתי לו.
לא יודעת למה- אולי בגלל שזה באמת די כבד לילדה בת 12 לשאת כל
כך הרבה על הגב שלה.
באותו הלילה היא נפטרה- ובהלוויה לא ירדה לי דמעה אחת. הייתי
כל כך עייפה מלילות שלמים של בכי, שברגע האמת כבר נגמר לי מלאי
הדמעות.
ציפי וחיים היו בהלוויה- ושיחקו אותה הדודים הטובים מאמריקה.
כל זמן שאימא הייתה בביה"ח ציפי לא הופיעה שם אפילו פעם אחת,
לעומת סבתא, שכבר הלכה בקושי ובכל זאת התייצבה יום-יום.
בהלוויה ציפי פתאום נזכרה שגם יש לה אחיינית- חיבקה אותי
ומיררה בבכי על האחות- שמעולם לא אהבה ועל האחיינית היתומה-
שגם בקושי עניינה אותה.
אני שונאת צביעות.
אני עומדת בבית שלי. כן בבית שלי- לא בבית של ציפי, חיים, נועה
וחן. אלא בבית שלי.
אני מבשלת את המרק של אימא ויונתן ואבא יושבים בסלון ומתווכחים
על איזה משחק כדורגל.
מי היה מאמין שאני, שירה כהן הקטנה והמסכנה, אזכה לשלווה
אמיתית?
זה התחיל לפני חודש, כשאבא קיבל את החנינה ועמד להשתחרר. ציפי
מיררה לו את החיים ואמרה לו שאין סיכוי שהיא תיתן לפושע לגדל
את האחיינית האהובה שלה (כן, נכון...) בתה של אחותה המנוחה
והאהובה. ואז- כשסיפרתי לאבא על ההתעללות הנפשית הממושכת- הוא
אמר שאם היא תילחם בו הוא ילחם בה בחזרה ובצורה הרבה יותר
נוראה.
הכלא שינה אותו- אחרי שהלכנו לקנות את הדירה שלנו בחזרה, מהכסף
שסבתא השאירה לי כשנפטרה, הלכנו לחגוג- יצאנו למסעדת יוקרה
ושתינו ואכלנו ובעיקר שמחנו על כך ששוב אנחנו יחד.
קצת אחרי שאבא קיבל את החנינה, נהיינו יונתן ואני חברים- חברים
רשמית ולא סתם משמועות או משהו כזה.
זה קרה קצת אחרי שאבא הודיע לי את הבשורה המשמחת- שעוד חודש
הוא משתחרר. הלכתי עם חיוך גדול לבית של יונתן לבשר לו את
החדשות, ואז הוא אמר לי: "אף פעם לא ראיתי אותך מחייכת... את
עוד יותר יפה כשאת מחייכת" ואז הוא נישק אותי נשיקה
ארוכה-ארוכה שהבהירה מעל כל ספק שאנחנו חברים אמיתיים.
"זה מריח נפלא" אומר לי יונתן וחיבק אותי מאחורה. אבא ישר חיבב
את יונתן ואפילו הסתבר שהם אוהדים את אותה קבוצה בכדורגל.
"אני מקווה שהטעם יהיה טוב כמו הריח" צחקקתי.
ישבנו שלושתנו בשולחן במטבח. אכלנו, דיברנו וצחקנו. הייתה לי
משפחה אמיתית.
עשן הנרות התעופף עם החלום המתוק לעבר החלון, ומשם אל הרוח, אל
אימא.
גם לי מותר לחלום לפעמים, לא? | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.