אתמול בלילה חלמתי שאתה מת.
שזהו אין יותר אתה ואתה גם לא תהיה.
אני זוכרת שאמרו לי את הבשורה והרגשתי את הצבע יורד לי מהפנים,
את הברכיים נחלשות, את החיוך שקופא ואת ההרגשה הזאת של חוסר
אונים שהתחילה מהראש ונגמרה ברגליים.
ואז פרצו הדמעות והן היו גדולות וחמות ורבות, רבות כל כך.
ואז באה המחשבה שאני אף פעם לא יראה אותך יותר.
לא מחייך, לא ישן, לא נבוך, לא מעשן, לא הולך ככה סתם, לא
צוחק, לא בוכה ולא מדבר.
ואז באה המחשבה שאני לא אוכל לגעת בך יותר, אף פעם.
לא לחבק, לא לנשק, לא ללטף ולא להרגיש את חום גופך לידי.
לא יהיו לי יותר זכרונות איתך אלה רק זיכרונות ממך.
פתאום לא הצלחתי לראות אותך מולי, לשמוע את הקול שלך ונבהלתי,
בכיתי.
ואז באו הכאב והצער.
הצטערתי על דברים שלא הספקתי לומר לך, הצטערתי על זה שפיספסתי
ביקור שלך, והצטערתי שאי פעם רבתי איתך.
הצטערתי על חיבוק שלא נתתי, על חיוך שלך שפיספסתי, על מילים
שרציתי כל כך להגיד ופחדתי.
הצטערתי על זה שלא אמרתי לך שאני אהבתי ואני אוהבת ואוהב, ועל
השטויות שרציתי לעשות והתביישתי.
התעוררתי בבהלה והבנתי...
שכל עוד אתה פה, קיים ואתה מסוגל לראות, לחייך, ללכת ככה סתם,
לצחוק, לדבר, לישון, לעשן ומסוגל לגעת, לחבק, לנשק ולאהוב...
אני לא מוותרת על זה כל כך מהר, לא בגלל דברים טיפשיים.
זה יותר מדי חשוב לי בשביל שזה יקרה.
אני שמחה שזה רק חלום ואני שמחה שחלמתי אותו, אחרת לא הייתי
יודעת כמה זה חשוב לי וכמה הייתי מתגעגעת לזה.