"מה אתה עושה פה?"
גילי נראתה מופתעת. האמת, אני הצלחתי להפתיע אפילו אותי. לא
האמנתי שאני מסוגל לעשות את זה.
"רציתי לבוא, אז באתי", אמרתי, "כמו כל שנה", הוספתי, כשהמשיכה
לשתוק.
גילי נענעה את ראשה בחוסר הבנה.
כל שנה, בחופשת הקיץ אנחנו נוסעים לדודה רותי שהיא אחות של
אימא שלי  והיא גם האימא של גילי. את גילי אני הכי אוהב, אפילו
יותר משלו אחי. היא גדולה ממני בהרבה שנים (היא כבר לומדת
בתיכון) והיא אוהבת להשתולל ולטייל, ממש כל דבר שאני אוהב, היא
אוהבת גם (או להפך).
"ילד בן תשע לא בא לפה כי הוא רוצה!"
"בן עשר", תיקנתי אותה בקול שקט. טוב, האמת זה גיל חדש, רק
משלשום, אז זה בסדר שהיא טעתה.

ואולי עדיף באמת להתחיל מיום ההולדת שלי, אולי כך זה יהיה ברור
יותר.
יום הולדת הוא יום מיוחד לכל אחד, נהוג לומר. אבל חשבתי שלא רק
היום עצמו מייחד את החגיגה אלא גם התאריך. ואני אסביר. אחי
נולד כמה ימים לפני ליל הסדר וברוב הפעמים שחגגנו לו יום הולדת
זה קרה בשבוע שלפני פסח וכך קרה שכל פעם שהיינו קונים עוגה
במאפייה המוכר היה מביא לנו כמות כפולה - בלי לשלם - כי הוא
חייב להיפטר מהחמץ.
אני נולדתי שבוע לפני החופש הגדול ולכן כל יום הולדת שלי זוכה
להתייחסות מיוחדת שתמיד קשורה בחופשה שלנו. אם זה טיול מיוחד,
או אופניים או חופשה משפחתית ארוכה.
לפני שבוע וחצי התכנסה המשפחה לחגוג לי יום הולדת. אבא, סבא
ושלו הרימו אותי 11 פעמים, אימא הייתה מאוד עייפה, זה כבר נמשך
תקופה ארוכה שהיא כל הזמן עייפה והיא לא קמה להרים אותי וגם
סבתא לא, כי היא יכולה לשבור את הגב וככה יצא שאני אגדל בשנה
אבל לא תהיה לי סבתא.
בכל יום הולדת שלי (מאלה שאני זוכר) היינו קובעים מה נעשה
בחופשה במושב וכמה זמן נהיה שם, אבל כששלו ואני שאלנו, הפעם,
מה נעשה בחופשה, השתרר פתאום שקט.  
זה מוזר, אותו שקט קרה לפני שהתחלנו את החגיגה. סבא שאל את
אימא אם אני מזל אריה ואני עניתי בגאווה של אחד שיודע 'מה
פתאום אני מזל סרטן' ואז השתרר השקט הזה שדיברתי עליו.  
אימא ואבא החליפו מבטים מהירים ואבא אמר שהשנה כנראה לא נוסעים
לרותי. מיד נזעקתי, "למה?!",
"אימא נוסעת לחוץ לארץ", הוא אמר.
"ואתה לא נוסע איתה?" שלו שאל.
"לא, אני נשאר איתכם"
"לא רוצה, אני רוצה לנסוע לגילי!", אמרתי כועס, אבל אבא לא טרח
אפילו להשיב.
כל הערב הייתי עם פרצוף של כרוב כבוש (לדברי סבתא) וכמה שאימא
ניסתה לחבק אותי, לא נתתי לה.
בלילה כבר התחלתי לתכנן, איך בכל זאת אני נוסע לחופשה השנתית
במושב. בכל זאת, זה לא היה מבצע מורכב. הכנתי את כל מה שאצטרך
כמו בגדים, בקבוק מים וכסף וביום למחרת, יצאתי מהבית מוקדם,
עוד לפני שכולם התעוררו ונסעתי באוטובוס לתחנה המרכזית בתל
אביב ומשם לתחנה המרכזית של טבריה ואחרי המתנה ארוכה מאוד הגיע
האוטובוס שלקח אותי למושב.
וכך לאחר משהו כמו הרבה זמן (לא היה לי שעון) נעמדתי, מול הבית
של דודה רותי ויותר נכון, מול גילי.
"אתה יודע למה השנה אתם לא פה?"
"כי אימא נוסעת לחוץ לארץ", עניתי ובתגובה לבש פרצופה של גילי
ארשת מופתעת.
"לחו"ל?!, הם אמרו שהיא נסעה לחו"ל?"
"כן, חשבתי שידעת"
"טוב", אמרה גילי, "עכשיו אנחנו מתקשרים לאבא שלך -"
"לא!", צעקתי, "לא רוצה!  הוא יבוא לפה ויקח אותי -"
"ניר", השתיקה אותי, "הם בטח עכשיו מתים מדאגה, תן לי להודיע
להם שאתה פה ושיבואו לקחת אותך רק מחר, בסדר?"
הסכמתי.
נכנסנו הביתה, דודה רותי עוד לא חזרה מאיזו אסיפה, אני אכלתי
והתקלחתי בזמן שגילי התקשרה הביתה. לפני שהלכתי לישון היא
סיפרה לי שאבא ואימא נורא דאגו לי ולא ידעו איפה לחפש אותי והם
כעסו מאוד וכשביקשו לדבר איתי היא אמרה להם שאני ישן.
"גם את כועסת עלי?", גלי רגשות חרטה החלו לגאות בי.
"לא, אני מבינה אותך ומחר אנחנו נקום מוקדם ונצא לטיול,
בסדר?"
"כן", עניתי בקול עייף תוך כדי חיוך ונרדמתי.
בבוקר גילי העירה אותי ושאלה אותי אם בא לי כבר לטייל. בטח
שרציתי. מיד קמתי, התרחצתי ואני חושב שתוך 10 דקות הייתי כבר
מוכן. אימא ודאי הייתה אומרת 'הלוואי שהיית קם ככה לבית
הספר...'
השעה הייתה די מוקדמת. שאלתי את גילי לאן הולכים והיא הצביעה
על ההר, ההר שרואים מכל מקום במושב. זהו הר גבוה, ירוק, אבל לא
נראה מאיים. כך הלכנו שותקים, 'קשה לדבר כל כך מוקדם', גילי
אמרה. כל כמה צעדים שמתי לב שזווית הקרקע משתנה, הצעדים נעשו
כבדים יותר ואנחנו ממש מטפסים על ההר. הטיפוס היה די קשה, לא
רק לי, גם לגילי. הזענו והתנשפנו אך בינתיים לא עצרנו.
מדי פעם הבטתי לאחור, לראות כמה עברנו עד עכשיו וכמה אנחנו
גבוהים וכמה בתי המושב נראים קטנים. כשהיום אני נזכר בטיפוס,
אני חושב שמאז לא חזרה על עצמה ההרגשה ההיא. האושר, ההתעלות על
הקושי. הבטתי לאחור והבטתי לפנים והייתי מאושר. אולי מעצמאותי,
אולי מחוסר הכניעה. היום, אנחנו מטפסים על מנת לכבוש את הפסגה
ולרדת. אנחנו קוראים ספר רק כדי לסיים אותו. אנחנו עולים,
מזיעים וגומרים וממשיכים הלאה.
כשהגענו לפסגת ההר עמדתי דומם. הנוף הכה בעיניי, הרוח חבטה
בפני והאוויר כמו ננשף החוצה מתוכי. לא יכולתי לומר דבר.
גילי התיישבה על סלע וקראה לי לשבת לידה. "לא סתם לקחתי אותך
לפה", אמרה. הבטתי בה, עדיין שותק.
היא הצביעה על מין תל אפור, "אתה יודע מה זה?"
"לא".
"זה קן טרמיטים", אמרה.
הנהנתי, אפשר לומר שכבר הבחנתי במשהו מוזר בקולה, אך לא ידעתי
מה לומר.
"אתה יודע מה זה טרמיטים?".
"לא".
"הטרמיטים, נראים כמו נמלים והם מיוחדים כי הם אוכלים עץ...",
גילי התחילה להסביר במגומגם.
"...והם אוכלים עץ בצורה מיוחדת. נגיד, הם מוצאים כיסא. אז הם
אוכלים את הכיסא מבפנים ומבחוץ הכסא נראה שלם. ואז אם תנסה
לשבת עליו הוא בשנייה יתפורר ויהפוך לאבק ואתה תיפול על
הרצפה...".
צחקתי, דמיינתי לעצמי מה היה קורה אם הייתי מביא כסא שטרמיטים
אכלו אותו ושם במקום הכסא של המורה ניצה ואיך שהיא הייתה
מתיישבת עליו ונופלת וכולם היו צוחקים ומסתכלים עלי כי הם
יודעים שאני עשיתי את זה -
גילי לא צחקה. היא התנשפה ממושכות, כאילו שורף לה משהו בפנים
והיא מנסה לכבות עם האוויר.
"יש בני אדם...", המשיכה בקול רועד, "...יש מחלה שהיא כמו
טרמיטים רק לבני אדם".
"ולא לכיסאות מעץ", אמרתי, כדי להראות לה שאני מקשיב.
"נכון". עיניה כבר דמעו.
"ומה ? האדם נאכל מבפנים אבל מבחוץ נראה שלם?", אמרתי תוך כדי
ניסיון להבין מה אני אומר.
"כן", היא יבבה, "הם ביקשו ממני לא לספר לך -
" מי זה הם ? -
"הם לא רצו שתדע -"
שאדע מה?! -  
"ואני שונאת שהם חושבים שאנחנו קטנים בשביל להבין -"
מי זה אנחנו?!  
וכבר לא הצלחתי להבין אותה בכלל.
גילי התחילה להירגע, והביטה בי. "אימא שלך לא נסעה לחו"ל, היא
נסעה לבית חולים, והיא נסעה כי יש לה את המחלה שסיפרתי לך
עליה".
"יש לה טרמיטים?"
היא חייכה חיוך עצוב והשפילה את המבט. "כן".

אחרי ששתקנו כמעט ארבעים דקות (עפ"י שעון ה-CASIO של גילי),
בהן גילי בכתה, הפסיקה, בכתה שוב ובעיקר משכה באפה ואני ישבתי
על סלע שהיה תקוע במדרון, כשברכיי צמודות לסנטרי, קמנו והתחלנו
לרדת מההר.
הירידה מההר הייתה משונה. אם בדרך כלל הרבה יותר קל כשיורדים,
הפעם זה היה הפוך.
לא ידעתי מה להרגיש כי לא ממש הבנתי מה בדיוק יש לאימא ומה
עושים נגד הטרמיטים והכי רציתי, זה לחבק אותה.
כשהגענו לבית, אבא ודודה רותי כבר עמדו בחצר. "ניר, מה שעשית
זה מעשה חמור מאוד", אבא אמר בקול נוקשה. "לא נעלמים פתאום, לא
בורחים מהבית, לא משקרים לאימא ואבא"
"ולכם מותר לשקר, לכם מותר לא להגיד את האמת?", התפרצתי.
דודה רותי התערבה, "למה אתה מתכוון ניר? גילי,  מה כבר
סיפרת..?"
הבטתי באבא, הוא הבין. דודה רותי תפסה את גילי בידה אבל גילי
השתחררה ממנה רכנה לעברי, נישקה אותי בלחי ונכנסה הביתה.
אבא אחז אותי בכתפי והוביל אותי למכונית. מתוך הבית כבר שמעתי
את צעקותיה של דודה רותי ואת גילי משיבה לה בצעקות לא פחות
רמות.
אבא התניע את המכונית והחל לנסוע, שותק, מביט בכביש המתפתל
היוצא מהמושב. גם אני שתקתי, לא מפחד או מכעס אלא בעיקר בגלל
שמעולם לא נתקלתי במצב שאבא שלי לא יכל לדבר.
"מה היא סיפרה לך?" שאל לבסוף, ברכות.
"כלום", עניתי מהר, כמו לא רוצה להלשין.
הוא פלט אנחה ארוכה וסיפר לי הכל, מה שיכולתי להבין  על המחלה
ועל המצב של אימא ועל מה שמחכה לה ועל טיפולים בבית חולים כל
שבועיים, דברים שאחר כך הפכו לשגרה בבית.
יומיים לאחר מכן, הגענו אל בית החולים, אימא שכבה על המיטה,
חיוורת כולה, כאילו הטרמיטים שבה כרסמו את כל הצבע שהיה בה.
היא חייכה חיוך לא שמח ואנחנו השבנו לה בחיוך דומה. גם דודה
רותי הייתה שם וגילי עמדה בצד. נראה, שהיא חששה מאבא. כשאבא
הבחין בכך, הוא הסתכל בה במבט מודה בעיניים וחייך חיוך קלוש.