קמתי בבוקר. יום חדש הגיע, והכל בסדר. טוב, אז המיטה קצת
רעועה, והסמיכה לא כל כך מחממת. אז מה. לא חשוב שהשכנים מלמעלה
גוררים את הכיסאות כל בוקר בשש, כולל יום שבת. לא משנה.
אז אני הולך לעבודה. הכל בסדר. פוגש חבר מהתיכון, שואל מה
שלומי, "הכל בסדר" כמו שאני אומר תמיד. דורך על עכביש בכניסה
לביתי. לא נורא, אפילו אם לקחתי חיים הרגע.
אהה! יש דואר. מוציא. "עו"ד שלומי טננבאום". פותח. מכתב לבקשת
גירושין. עלטה נופלת על פני. אהבת חיי, נעלמת לי כך, בלי
להודיע מראש. "מאיפה היא השיגה עו"ד?! אה... זה... זה... חבר
שלי מהתיכון! דמעות החלו זורמות על פני... אני חושב עלייך. כאב
עז חונק אותי בגרון. לא יכול לנשום. מנסה בכל זאת. אולי עוד
יצא ממני משהו. חושב על העתיד, ושוב הכאב. נחנק. מתעשת. חושב
על דברים טובים. על מק'דונלדס, ואיזה ארוחות טובות יש שם...
אבל גם זה לא עוזר. רואה את אמא שלי בהזיה אומרת "אתה שרוט!",
שומע את אבא "תגיד לי אתה נורמלי?!" שכן חירש עובר בשכונה
ושואל אותי מה שלומי. "הכל בסדר", אומר. "הכל בסדר. העיקר
הבריאות" ומת. |