"עופר! כבר שש ורבע ועוד לא קמת!!!"
אני בוודאי חולם...
"עופר!!! אתה כבר מאחר!"
שיט, אני לא. אני ממשיך לעצום את העיניים, מנסה לתפוס עוד כמה
רגעים של מציאות. אבל לא, ההזיה מעירה אותי. אני פותח עין אחת.
מפלצת עם ראש מחודד ומשקפיים רוכן מעלי במבט זועף. מציץ בשעון.
6:08. אוי, יש הרבה אנשים שבאמת לא יודעים את המשמעות של שתי
דקות שינה שלמות! נו טוב, עוד יום נגמר. עוד יום של שגרה
מתחיל.
אני זוחל מהמיטה איכשהו, הולך באי-רצון מוחלט מהמקום היחידי
השפוי בעולם, ועובר אל הסיוט הזה. מעיף על עצמי באדישות איזה
כמה דברים שאיזו תאילנדית בת עשר תפרה, ואז כאילו בשטיפת מוח,
אני לא חושב, לא אומר, לא מרגיש, אני מצחצח שיניים.
אני הולך לבית ספר. כן, אותו מקום שכביכול אמור ללמד אותך
דברים על החיים. אני מגחך.
אתה עובר בשער, מביט על האנשים. מעיז להעיף מבט וכבר הם
מחייכים אליך. איך הם מעיזים, אני שואל את עצמי. איך הם מעיזים
לנסות ולשכנע אותי בהערכה המזויפת שלהם אלי? חיוך מרושע כזה,
חיוך של רשע, של צביעות. אני את החיוכים האלה רואה מקילומטר.
הכל בגלל שהייתי פעם כזה.
בשיעור היסטוריה אני משתדל לעשות גיחות אל המציאות. אני משתדל,
כדי שמשמרת המחשבות לא תתפוס אותי חיי באמת. תמיד הם כועסים
עלי כשאני חיי באמת. הם תמיד אומרים משהו כמו "עופר! עופר! זה
לא יפה ככה להפריע באמצע ההסבר על וימאר!". ואני אומר בלבי שזה
אפילו יותר גרוע אם אתה מעיר מישהו מהמציאות שלו. וזה אפילו
יותר גרוע אם הנושא האחר נשמע בכזאת ייראה בגלל המיליארדים
שמוזרמים כל שנה הנה.
איכשהו עובר עוד שיעור. סוף סוף הפסקה. קצת שפיות לחיים לא
תזיק. למרות שגם שפיות לא תעזור. נמרחתי על הדשא. עצמתי
עיניים. שקט. "עופר, אני חייבת לספר לך משהו!" קול צורם הפריע
לי בחלום הכל כך מתוק הזה. "מה...?" אני פולט איכשהו
באדישות... זרקתי את ייבגני. לא יודעת למה, פשוט לא היה לי כוח
אליו יותר...". "חבל" אני מחייך חיוך אופטימי וצבוע. "נו מה
איתך?" שואלת מי שלעזאזל היא לא היתה. "בסדר". "נו עופר, מה
הדיכאון? לך תדפוק לך איזה מישהי ותרגיש טוב, תאמין לי".
חייכתי חיוך שובב כאילו אני גם מסכים. חייכה שוב והלכה. יש,
עוד כמה שניות.
שיט... צלצול. אני קם שוב להזיה. מתהלך לכיוון הכיתה, גורר את
הרגליים. מסתכל סביב במבט ממית. מתחמק מהמבטים, רק לא רוצה
לפגוש עוד איזה זוג עיניים צבועות כדי לא לחייך גם אליהם.
זהו רק עוד יום בהזיה, אל תדאג, היא תיגמר בקרוב. רק חבל
שבעולם שלנו ההזיה נמשכת שני שליש, והמציאות היא רק שליש.