"לחייל היפה והמקסים שלי.

אני יושבת מול הדף ולא יודעת במה להתחיל.
אני מתגעגעת לתקופה שבה היינו יחד, היית כולך שלי וכולי הייתי
שלך.
יכולתי לנשק אותך, לחבק אותך, להיות איתך ולנשום אותך כל רגע.
חשבתי עלייך כל יום, ראיתי אותך בכל אפשרות שהייתה לי, ואפילו
שלא היינו יחד הרבה זמן... נהנתי מכל רגע.
עכשיו אנחנו לחוד, כל אחד עם עצמו. אתה יכול להיות עם מי שאתה
רוצה ולי אין זכות להגיד לך שלא.
אני יכולה להישרף מקנאה וזה לא יפריע לאף אחד.
גם אני יכולה להיות עם כל אחד שאני רוצה, אבל הבעיה היא שאני
לא רוצה אף אחד- מלבדך.
היחיד שאני רוצה להיות איתו, היחיד שאני רוצה לחיות אותו,
לנשום אותו ולחלום אותו.
לא רוצה אף אחד מלבדך והלוואי... הלוואי ! שזה היה הדדי.
זה לא שלא רוצים אותי, יש אחד שרוצה אותי כבר יותר מדי ואני
מרגישה רע בגלל שזה לא הדדי.
הוא יכול להביא לי את הירח אם אני רק אבקש אבל אני לא, היחיד
שאני אבקש ממנו זה אתה. ואתה כבר לא שלי...
אני אוהבת אותך כל כך, אני לא יכולה להפסיק לחשוב עלייך, אני
לא יכולה לתאר את החיים שלי בלעדייך
ובכל פעם שאני רואה אותך נצבט לי הלב.
אני כל כך רוצה להגיד לך מה אני מרגישה, לקפוץ עלייך ולנשק את
כולך. אבל אין בי את האומץ בשביל זה,
ויש בי את הפחד לא לקבל כלום בתמורה.

שלך לנצח, בכל האהבה שבעולם וקצת יותר,
אני."

היא קיפלה את המכתב, הזילה דמעה או שתיים, והסתכלה למטה.
כל העולם ואחותו כבר היה שם. כל הסירנות והאורות היו מטושטשות
בעיניה, מרוב המים שיש לה בעיניים.
היא קיבלה את ה15 דקות תהילה שלה, כולם ראו אותה, כי ככה זה
כשאתה עומד על בניין של 20 קומות באמצע תל אביב ומתכנן את
המעבר שלך למקום אחר.
מקום טוב יותר, מקום שאין בו רע.
ככה היא חשבה בכל אופן, כשהיא הסתובבה ועצמה את העיניים,
החזיקה חזק חזק את המכתב בידה,
והרגישה איך הגוף שלה נוטה אחורה, עם הרצון להגיע למקום אחר,
שבו כבר לא יכאב כמו שכואב עכשיו.